עבדנו אצל ערבי אחד, חנה פאשארת היה שמו. אני ועוד פועל עבדנו חמישה עשר ימים רק על תקרה. האמת קיבלנו 40 לירות בשביל החדר.
נכנס כומר ושואל אותי אם אני רוצה לצייר כנסייה בבית לחם.
אמרתי לו: "מדוע לא? אבל אני יכול לעבוד רק יומית, זה יעלה לך חמש לירות ליום."
אז הוא ענה: "אני אשאל את הועד, את המנהלים."
למחרת הוא בא ואמר ששאל את המנהלים והם הסכימו.
אז אמרתי לו: "אני לבד לא יכול לעבוד על זה, אני מוכרח לקחת איתי עוזר, והעוזר יעלה לך שתי לירות וחצי ליום."
אמר: "אני צריך לשאול את הועד."
שאל את הועד ובא למחרת ואמר: "שאלתי והם מסכימים."
אמרתי: "עוד דבר יש, אתה צריך לקבל את ההוצאות, להוביל אותי יום יום לבית לחם עם טקסי, הלוך וחזור."
"אני אשאל את הועד."
למחרת הוא בא ואמר: "שאלתי את הועד, הם מסכימים."
אמרתי לו: "טוב, הכל כבר בסדר, עכשיו תחכה עד שיהיה לי זמן."
אז הוא כעס עליי ואמר לי: "אם אתה לא רוצה לבוא לעבוד, מדוע בלבלת את מוחי?"
הייתי צריך לומר לו: "אינני רוצה ללכת לעבוד", אבל אני לא עניתי לו יען כי הצדק היה איתו.
אחר עבור כמה זמן, אני אצל הרב פראנק ע"ה, מספר לו את הסיפור.
הרב אמר: "אתה חסיד שוטה."
אמרתי: "איך? לצייר בכנסייה?"
אמר: "מדוע לא? אסור לך לעשות צלב, שתי וערב, זה תדבר איתם בפירוש, אתה תוכל לצייר אפילו בן-אדם וכד', רק תחסיר איזה איבר אחד."
אמרתי לו: "עם כל זה, הקב"ה נתן לי, איך אומרים, חוש לציור, אז אני אתן את הכוח הזה לכנסיות של הנוצרים? לא אדוני הנכבד, תסלח לי אדוני הרב שאני אומר לך זאת."
"אם דעתך על כך, תבוא עליך ברכה."
אני ציירתי אצל הערבי הזה, הוא היה נוצרי, חדר שני גם כן בארבעים לירות, באו ממש לראות, כמו במוזיאון.
מה נשמע היום עם החדרים האלו אינני יודע, יען כי יש אולי 40 שנים מאז שאני ציירתי את החדרים. אני מקווה לקחת זמן וללכת לראות מה נשמע שמה.
בא אנגלי אחד, ורצה לקחת בשכירות את הדירה הזאת, אבל הוא לא מסכים לציורים. אז הנוצרי ענה לו: "הדירה תיפול ואת הציורים אני לא מוחק, אתה רוצה ככה זה בסדר, אם לא אני לא מכריח אותך לקנות."
אז האנגלי התעקש לקחת את החדרים בלי הציורים, והביא חומר ובנה חדר בתוך חדר, זאת אומרת כיסה את הציורים על ידי צריף, וככה שכר לו דירה. את זה ראיתי בעיניי.
מה שנשמע היום, אינני יודע…
