הסבא שלי, ר' מאיר חיים בק, היה יהודי, איך אומרים, הוא לא היה כל כך אדוק, אולי כן היה אדוק אבל היה קצת יותר מודרני. כשהוא ראה את הציורים שלי, לקח אותי לביה"ס בצלאל, ופנינו ישר לפרופסור שץ. כמובן שלקחנו איתנו כמה וכמה ציורים שציירתי.
באנו לפרופסור שץ, והזיידה שלי הראה את התמונות שעשיתי.
אז הפרופסור שאל מהזיידה: "אז מה באת הנה?"
אז הוא אמר לו: "באתי הנה לשאול אותך את דעתך: יש לו משהו כשרון בציור, או לא?"
אז פרופסור שץ ענה לסבא שלי: "תן לי את הבחור הזה ואני מבטיח לך שהוא יצא פרופסור יותר גדול ממני. החוש של בציור כל כך גדול, אבל הוא איך אומרים, צריך לפתח אותו, ובעצמו א"א להגיע למדרגה גדולה כזו."
אז הסבא שלי ענה לו: "ואבא שלו יתן לו ללכת לבצלאל ללמוד?"
יצא מזה אפס.
אני לגבי דידי לא שקטתי. יומם ולילה היה ראשי מלא במלאכת הציור. וכמובן, בימים ההם, היינו, איך אומרים, תחת השפעת ההורים, ואבא שלי, ישמרו אלוקים, לוא היה מוצא אצלי איזה עפרון או חתיכת נייר, ובפרט מצויר, אז אוי ואבוי, אוי, אוי, אוי, אז כמובן שהייתי צריך לעבוד הכל, איך אומרים, בגנבה. ואיך גונבים זמן לציור?
