קיבלנו לצייר את בית הכנסת בבית מחסה, דייטשען פלאץ, ב27 לירות, והגבאי אמר לנו ככה: "תדע לך, תדעו לכם, שאל תבואו מחר לומר לי: לא הרווחת לא הצלחת, אני אינני יודע קונצים: התפשרתי אתכם על 27 לירות – תרוויחו, תפסידו, תעבדו יום, תעבדו רגע, תעבדו חודש, זה לא מעניין אותי, תגמרו לי את העבודה מה שדיברנו, ואני אתן לכם את הסכום."
טוב, הסכמנו על זה, החשבון שלנו היה שנעבוד שם שבועיים, וההוצאות יעלו בערך שש לירות, אז נרוויח שנינו יחד (עבדתי עם שותף) חמש עשרה לירות, כל אחד שבע לירות וחצי. אז זה היה מחיר די שמן. אבל מה אם כל העבודה לקחה רק שלושה ימים? וההוצאות עלו רק שבע לירות? אז נשאר לנו רווח גדול. אז אני אמרתי לשותף שלי: "זה לא מוצא חן בעיני. לו זה היה בניין פרטי, או אצל איזה גוי, או כדומה, מילא, הרווחנו יותר מאשר חשבנו, יהיה לנו לטובה, אבל בבית הכנסת להרוויח רווח כל כך גדול, בזמן כל כך קצר, לבי לא נותן לי לעשות זאת."
אז השותף שלי שאל: "ז מה אתה חושב?"
"אני רוצה לעשות כמה וכמה תמונות. אני מתאר לי שעל התמונות אני אעבוד שנים עשר ימים, וזה יעלה כמה לירות הוצאות על הצבעים, ואז אהיה שקט, אדע שאני עבדתי בבית הכנסת והרווחים היו מתקבלים על הדעת."
השותף דווקא לא התנגד לי, ואני נגשתי לגבאי ואמרתי לו: "נצייר פה תמונה ופה נצייר את זה, ופה את זה, ושמה.."
אמר: "שוב פעם אתה מתחיל עם הביזנס שלך? אמרתי לך מקודם: יש לך 27 לירות, בין שתעשו הרבה בין שתעשו מעט, זאת אומרת לא מעט, אלא מה שהתפשרנו, שאתם מוכרחים לעשות, אז זה בסדר, אבל להוסיף כסף אין לי ממה, אין לי.
אמרתי לו: "מה יהיה אם אני לא אבקש כסף מכם?"
"בחינם תצייר אפילו את פתום ורעמסס, זה לא מעניין אותי."
התחלתי לצייר, איך אומרים, החשבון יצא לי בדיוק כמו שחשבתי, שנים עשר ימים עבדתי על הציור של התמונות, יצאה תמונה שבמשך הזמן באו תיירים לבקר בעיר העתיקה, אז הם באו גם לבית הכנסת, ואמרו להם שמציירים את בית הכנסת, ביניהם היה צייר מגרמניה, הוא נכנס וראה תמונה שלמה על הקיר, שהייתה כבר גמורה, ואמר לי: "יודה, יודה, האפשרות לך לתת לי תמונה זו ביד?"
אמרתי לו: "איך זה אפשר? מוכרחים לצייר מחדש."
הוא אמר: "התמונה מוצאת חן בעיני, אולי השני שתעשה לא תצליח כל כך, אני הייתי נותן לך חמישים נפוליון זהב בשביל התמונה."
אך לא יכולתי למלא את בקשתו כי לעשות אחר הוא לא רצה, דווקא אותה התמונה, לך תוריד אותה מהקיר…
