כשאני באתי לצפת, היה רק מנין אחד, שהתחיל להתפלל בשעה שמונה.
אז אני אמרתי לחבר'ה שמה: "איך זה יכול להיות יום יום בשמונה? מדוע לא נעשה מנין ראשון? נתחיל בשש, לא בשמונה?"
אמרו: "אדרבא ואדרבא, נראה את היכולת שלך."
אמרתי להם: "טוב. תראו את היכולת שלי, רק אתם תבואו להתפלל, זהו מה שאני מבקש מכם, אל תתערבו בשום חכמות, בשום קונצים, רק לבוא להתפלל."
אמרו: "עוד איך, אנחנו נבוא."
לא אאריך הרבה. בבוקר השכם, היה מנין גדול מאוד בבית הכנסת "טשורטקוב". בית הכנסת הזה היה קרוב כמעט לכל המתפללים, והתחלנו להתפלל יום יום, רק בימי החול, התפללנו בשעה שש.
בין המתפללים היה יהודי זקן, בן שבעים, אולי יותר מבן שבעים, ולו התחשק להתפלל דווקא עם המניין הראשון.
אמרתי לו: "בבקשה, מדוע לא? הדלת פתוחה – מי שרוצה לבוא להתפלל, שיבוא להתפלל."
אבל אצלו היה חסרון אחר: ראשית כל לחכות עד שהוא בא, לא להתחיל להתפלל לפני שהוא בא. וכשהוא בא, כשהתחיל להתפלל כבר, לחכות עד שהוא גמר את קריאת השמע, ובכדי שכולם ידעו שמחכים לו, אז הוא האריך קצת את קריאת השמע, והקהל התחיל לרנן על זה: "מה פתאום, יהודי זקן, זה עניין של בעלי מלאכה, של מכרת, איך שאומרים." אז אני ניגש אליו, שמו היה ר' פנחס צבנר.
אמרתי לו: "ר' פנחס, תשמע ממני, המקום שלך לא פה, אתה תבוא להתפלל בשמונה, שמה כל הזקנים וכל הרבנים וכל הגדולים. אנחנו פה חבר'ה, איך אומרים, צעירים, שהולכים לעבודה."
אז הוא אמר לי: "אני לא שואל אצלך. אוי ואבוי יהיה למי שלא יחכה לי עם התפילה."
אמרתי לו: "טוב, נראה."
למחרת בבוקר, כולם פחדו לגשת להתחיל להתפלל: "מה יתחילו להתקוטט עם ר' פנחס צבנר? לא רוצים."
אמרתי להם: "טוב, אז אני ניגש."
כשהתחלתי להתפלל, כשהוא בא, הגענו כבר עד השירה, "אז ישיר" – כשהוא ראה אותי עומד על יד העמוד ומתפלל, הוא התחיל לסחוב אותי. אני יכול לומר לכם שהכוחות שלי היו קצת יותר חזקים מאשר עכשיו, שאני למעלה מבן שבעים. אז לא הגעתי עוד לעשרים. אז הוא התחיל לסחוב אותי, ואני החזקתי בכוח את העמוד איתי. התחלנו לסובב סביב הבמה. הוא סחב אותי ואני סחבתי את העמוד, והתפללנו, לא עמדנו. אבל סוף כל סוף ראיתי שהוא לא עומד, הוא סוחב וסוחב בלי גבול, ואז פניתי אליו ונתתי לו שתי סטירות לחי, שהראש שלו התהפך לצד השני, וזרקתי אותו מבית הכנסת, פשוט מאד.
והיהודי הזה מת, כשאני הייתי כבר ראש הדגל, לא ראש הדגל, אלא בעל הבית של ח"ק, והוא היה דווקא אדם מסודר, הייתה לו קרקע והיו לו תכריכים והוא שילם את כל ההוצאות, והוא היה שייך לכולל וורשא, והכולל טיפל בו. אני לא יכולתי להתערב, אם בן-אדם מסודר לא צריך לפנות לח"ק של הכולל. אז נתתי לעשות את הלוויה.
אבל בצד השני, אני מצאתי לנכון לבקש מחילה ממנו, שהיות שאני נתתי סטירת לחי, וגם זרקתי אותו מבית הכנסת.
אז הגענו, המקום שייך עכשיו לחיילי צה"ל. אז קראו את המקום הגבעה של חנה ושבעת בניה, כך קראו את זה – חנה מיט די זייעבען קינדער – שמה היו עומדים ואומרים "קדיש". מי שזכה והיו אומרים לו הספד, היו מספידים אותו שמה. אז גם אני מצאתי לנכון ללכת ולבקש מחילה מר' פנחס צבנר. אז הגבאי, היה שמו משה אידה, ניגש אלי ואמר לי: "אתה שומע, יהודי, אם תתערב עוד הפעם בענייני ח"ק, אוי ואבוי יהיה לך. נזרוק אותך החוצה כמו כלב."
אמרתי לו: "ר' משה אידה, איך אתה לא מתבייש לדבר דברים כאלה על יד הלוויה? נלך קצת רחוק ושמה תוכל להגיד לי מה שאתה רוצה!"
היהודי שמע ממני, והתרחקנו מהלוויה, ואני נתתי לו שתי סטירות לחי, שהראש התהפך לו לצד השני.
אמרתי לו: "זו רק התחלה. אם תתערב אתה בהלוויה, אוי ואבוי לך."
אז הוא ברח, ואני נשארתי.
כשהייתי בצפת לפני שמונה שנים, לא לטיול, אלא לווקיישן, מצאתי את אלי קלינגר. "אה – אתה עשית את הח"ק אחידה?"
אמרתי לו: "כן!"
זה חי וקיים עד היום. חמישים שנה ועד היום, באמת יש ח"ק אחת בצפת, ואף אחד מהח"ק לא יודע מי הביא לזה. על ידי סידרו את הח"ק.
הרב, בצפת היו שני רבנים, אחד שמו הרב קפלן, ואחד היה שמו ר' אפרים. הוא דווקא היה בלויות שאני עשיתי. אז הוא נגש אלי ואמר לי: "ר' יצחק" – הוא קרא לי ר' יצחק – "אתה זוכר שאני הייתי מבין החברים של הח"ק שלך? – אשריך שזכית לכך, שלא נתת למתים לחכות עד שהממונים מהכולל ימצאו לנכון לסדר את הלוויה."
