היה מורה אחד לציור, שטיינברג. אני בתור צייר, הבאתי לחנות גם צבעים טובים אומנותיים, בשביל ציירים. ובבצלאל ידעו כבר שלהשיג צבע אמיתיים, שיחזיקו מעמד בתמונה, רק אצל בק. אז היו באים אליי לקנות את הצבעים. ואני כמובן ששמתי לב שהצבעים שלי היו א' א', לא סתם, היי קלס. ואני ישבתי לי בחנות, על יד כסא על איזה ארגז נמוך, וציירתי לי ציורים קטנים.
נכנס ר' שטיינברג, שטיינברג היה שמן.
"מה אתה עושה שם, יהודי? מה אתה מקשקש במוח?"
הרמתי לי את הציור, והראתי לו את התמונה שאני ציירתי.
"מה? פאדריי מיר נישט דעם קאפ! מאך אגרויסע בילד אשיינע."
כמובן שאני לא נחלאתי ממנו כל כך, אבל הוא עשה ממני אשפה.
אמר: "זבל."
אמרתי לו: "אתה יודע מה? הנה פה יש קופסא, אני מגדיל את התמונות."
אז היה נהוג שעל כל קופסת סיגריות הייתה תמונה של אחד מהגדולים שלנו. אז מי שהיה מביא, נאמר, חמישים תמונות, היה מקבל אלבום גדול בכדי להרכיב שם את התמונות. אז מה רציתי אני? להגדיל את כל התמונות, ומי שיביא שלושה או ארבעה אלבומים מלאים, יקבל אלבום עבודת יד. אבל איך אפשר לעשות לכם עבודת יד, אז נדפיס את עבודת היד בצורה גדולה. התחלתי לעבוד. אף אחד לא הזמין את זה, אבל רציתי לגמור אלבום מלא ולפנות לבית החרושת. זה היה בית חרושת ידוע. כל בית חרושת ובית חרושת היו לו התמונות שלו. אז אני התחלתי להגדיל את התמונות. הגדלתי כמדומני, עשרים וכמה תמונות.
ישבתי וציירתי את התמונות. כשאמרתי לו: "בוא, נכנס להתחרות, הנה פה הקופסא עם התמונות, תוציא אתה ממנה, תוציא אחד מבלי לראות מה שמוציאים."
פגעתי בכבודו באופן נורא – "איתי אתה תכנס בתחרות?"
אמרתי לו: "טוב, אני לא מתפעל ממך כל כך, הנה בבקשה הקופסא."
אז הוא כעס וסחב תמונה, וגם אני. לאט לאט הוצאתי תמונה. אני ציירתי.
והוא התחיל: דרייט אער דרייט אאין. איך זיץ מיר רייכער אסיגאר.
פתאום הוא רואה: "א, א, ידעתי זאת מקודם, את זה חשבתי. הוא יכנס איתי בתחרות…"
אמרתי לו: "מה זה תחרות? אני כבר גמרתי!"
"מה?" כל הזמן שהיה מודד פה ומודד שם, הספיק מפה עד פה, ואני גמרתי את כל התמונה. "תראה חבל, חבל, אני הצטרכתי ללמוד שמונה שנים באקדמיה." – התחיל לדפוק ראשו, "ופה יושב לו יהודי ולא יודע בין ימינו לשמאלו, לא יודע איך מתחילים ואיך גומרים, וברגע אחד עשה יותר ממני, נאמר אעשה בשבוע שלם."
