היה לי עניין עם פרופסור בוינה.
כשהייתי בוינה, עלה בדעתי אולי הגיע הזמן שאני באמת אתחיל ללמוד. שמעתי שיש פרופסור אדוק מאוד, יהודי אדוק במאה אחוז. אמרתי לי: "בסדר גמור. אליו אני אפנה." והוא היה באמת הפרופסור של האקדמיה לציור. עליתי אליו. כמובן, עד שנודע לי בדיוק הכתובת, לדעת לאן לפנות ואיפה לבוא. באתי לאקדמיה. שאלו אותי: "מי אתה, ומה אתה רוצה?"
אמרתי לו: "אני יהודי מארץ ישראל, באתי ואני רוצה לדבר עם הפרופסור." פרופסור מארלו כהן, כך היה שמו. אז קראו אותו, כמובן בין גבריה לגבריה, הוא לא יכול להפסיק באמצע העבודה. כשגמר בשעה להגיע, זה היה שעה חופש, אז הוא יוצא אלי. "יא, וואס ווינשען זיי?"
אמרתי לו שאני ישראלי, ושמעתי על כבודו, אז באתי אליו, אולי תוכלי לעזור לי, לתת לי כמה וכמה שעות בכדי לתת לי דרך, איך להתחיל ואיך לגמור ציור.
"מה ציירת?"
הוא הביט אולי לא אגזים, אולי רבע שעה, על התמונות.
אז הוא אמר לי: "שמע מה שאני אגיד לך, חוש הציור אצלך הוא כל כך גדול שלו היית לומד, היית יוצא פרופסור הרבה יותר גדול ממני. אתה, איך אומרים, מומחה לצבעים ויש לך חוש גדול מאוד לציור. חבל שלא למדת. לו היית לומד, אי, אי, אי."
אמרתי לו: "כן, לזה באתי אליך. אני רוצה שתלמד אותי."
אמר: "לא, תסלח לי אדוני. זה לא הולך כל כך קל כמו שאתה חושב. אתה צריך לעבור את בית הספר העממי, בית ספר תיכוני, ומבית הספר התיכון אז אולי תוכל לבוא אלי. זה עניין של שבע שנים, ואתה כמו שאומרים, יש לך אולי אישה עם שבעה ילדים. אתה צריך לתת להם אוכל. זה לא בשבילך. מה שאתה תספיק בעצמך, תספיק. אבל ללמוד, זה דברים בטלים. אלא, אני רוצה לעזור לך: אני אתן לך מכתב המלצה לציור שלטים, המלצה לציור בתים, על זה אתה מוכשר. חצי שנה אתה תלמד, ואתה מומחה בה' הידיעה."
אמרתי: "מה? אני צייר אמן, מה אני צייר שלטים? לא ולא! אני מודה לך…" והעיניין התחילו להוזיל דמעה. ואחר כך כשבאתי לירושלים, אוי ואבוי, התחרטתי שלא שמעתי בקול הפרופסור. הייתי בא ארצה ממש, איך אומרים, מומחה שלם.
אבל התחלתי לבד, ולאט לאט הגעתי לאיזו מדרגה.
