הצייר יצחק בק – סיפור בצבע

יהודי בשלל צבעים:

לא אחת תמהו בני ירושלים על התופעה יוצאת הדופן של צייר שצמח במשפחה חרדית מן היישוב הישן, דור חמישי בארץ שהגיע לדרגה אמנותית כזו; אשר כל לימודיו הסתכמו באקדמיה "חיי עולם", כפי שהתבטא בהזדמנות כלשהי. מסתבר כי אי אפשר לנצח או לכבוש את הכשרון המולד שאולי הגיע אליו מסב – סבו ר' ישראל ב', חלוץ העולים ארצה מהמשפחה ואבי הדפוס הראשון בארץ הקודש. שמא עברה הנטיה האמנותית של מעצב האותיות הקדושות לדור חמישי – ר' יצחק שהרבה לדבר בצבעים כה עשירים.

בין אדם לחמיו:

אחד הפרקים המאלפים בסיפורים שסיפר ר' יצחק בק על מאורעות חייו הוא הקטע המתאר את מלחמת העולם הראשונה כפי שעברה עליו בצפת ואחר כך בוינה.

הרעב בצפת, בימי המלחמה העולמית הראשונה (פרצה בשנת 1914), היה נורא. אנשים מתו מרעב. אבל אז באה הידיעה "יש שבר במצרים" כלומר בוינה יש מה לאכול ויש גם פרנסה. כל היהודים שהיתה להם אזרחות אוסטרית נסעו לוינה. גם לנו היתה נתינות של אוסטריה, אבל לא היה לי כף להוצאות הדרך. כך דאגתי לאשתי ולאחותה ולבננו הקטן. הם נסעו אני נשארתי עם חמי, גם חמותי נסעה, והיינו "בעלי הבית", כלומר בישלנו, כיבסנו ושטפנו את הבית. לא היה כסף לשכור מישהי שתעשה את עבודות הבית וגם לא היה את מי לשכור. שנינו חיינו יחד בדירה אחת. עד סוף המלחמה יצאו מצפת לוינה ארבע מאוד משפחות.

לקראת פסח הגיעה תמיכה ממוסד פילנטרופי בחוץ לארץ וחילקו לכל אחד רוטל מצה לחג. הרוטל הצפתי היה קטן עשירית מן הרוטל הירושלמי כלומר ברוטל ירושלמי היו שתים עשרה אוקיות ובצפתי רק אחת עשרה אוקיות. כל אחד פחד שמא יאכל יותר מן השני, או יגע חלילה במצה של רעהו. כך מרגע שנכנסו המצות לבית ייחדנו כל אחד את הרוטל שלו בפינה. כל אחד חילק את מנתו לשבעה ימים. כרגיל בשעת רעב, כמה שיש לאדם לאכול אינו שבע מזה, ככל שאכלנו יותר היינו יותר רעבים. הסתכלנו על המצות בעיניים וחששנו שמא נחרוג מהכמות היומית. בקיצור, הסתובבנו כל היום רעבים.

בהיותי איש חברת קדישא הייתי יוצא לבית החיים, חמי נשאר בחנות המכולת שלי. פעם אחת כנראה שחמי ר' יונה היה רעב מאוד. הוא לקח אחד מאגוזי המלך, פיצח אותו ואכל. בדיוק הגעתי בחזרה מבית הקברות וראיתי את הקליפה המפוצחת על השולחן. הוא נבהל כל כך, תפס את הקליפות ביד ורצה להחביאן שלא ארגיש. הדבר היה בלבי במדקרות חרב, הרגשתי כאילו אני עומד להתעלף. לבי כאב לי, לאיזה מצב הגענו.
בפעם השניה כשיצאתי עם חברת קדישא, החלטתי שלא אפתיע אותו. בשובי, בתחילת הרחוב התחלתי לצעוק: "יענק'ל! בערל! שמערל! מה אתם רצים כל כך מהר? חכו רגע!" והקולות היו כל כך רמים שחמי שמע אותי בחנות. כשהגעתי פנימה היה השולחן נקי ומנוגב. אף פעם לא ביקשתי לדעת אם הוא אכל אגוזים. חשבתי בלבי טוב שיש לו במה להשקיט את הרעב שלו.

אחרי שנה הצטרפתי לאשתי בוינה וגם שם עברו עלינו חיים קשים מאוד. עד שחזרנו ארצה בשנת 1920. התחלתי לחפש עבודה. עבודה לא הייתה מצויה, הייתי מוכן אפילו לנקות רחובות, לא היה לנו מה לאכול. את אשתי שלחתי לצפת להוריה ואני התגוררתי אצל ההורים שלי אבל גם להם לא היה מה לאכול.

כך סיפר ר' יצחק בק על מחסור וקשיים, על הדרך הקשה בה למד כיצד לעבוד כצבע וטכניקות מיוחדות של צבעות וצביעת חדרים בעיטורים כמו עמודים ופרחים שהיו נהוגים אז. כל סיפור מעניין יותר ממשנהו. הרבה מאוד נהג לרשום בעיפרון ובעפרונות צבעוניים. רבים מן האיורים הצבעוניים של המקומות הקדושים בארץ הם משלו ועודם מקשטים סוכות רבות מאוד ברחבי הארץ. לא תוכלו לזהו אותם כי ר' יצחק לא נהג לחתום את שמו על התמונות ועל ה"מזרחים" היפהפיים שצייר. יוצאים מן הכלל הם הציורים המובאים הפעם שכן הם נלקחו מאחת מבנותיו שהיא היחידה שביקשה מאביה לחתום על התמונות שהעניק לה. לימים התפרסם בעיקר בשל בתי הכנסת שצייר ועל כך היו לו סיפורים מעניינים המלמדים על האישיות ששכנה בתוך נפשו של האמן.

בביתו של המשיח:

כאשר היו צריכים בירושלם עבודה אמנותית או תיקונים קשים של ציורי קיר היו פונים לאמן, לר' יצחק בק, כמו במקרה של בית "יהודיוף-חפץ" אשר בשכונת הבוכרים. בניין מפואר זה לא לשווה כונה בשם "הארמון" יען כי נבנה בפאר מיוחד, לפי האגדה רצו הבונים אלישע יהודיוף וחתנו ישראל חפץ, בסוף המאה הקודמת, להכין בית בו יוכל המשיח להתגורר ולקבל את אורחיו כשיגיע לירושלם. במסדרון הקומה העליונה עיטר הצייר מלניק את הקירות בנופים אירופיים ומראות מזרחיים, בעלי חיים, מגיני דוד ועוד. עבודה זו נעשתה בשנות העשרים ולימים כשנזקקו הציורים לתיקון נקרא ר' יצחק למלאכת מחשבת זו. את מלניק הוא הכיר אישית וזה חלק שבחים לעבודותיו של ר' יצחק. על עבודה זו הוא סיפר:

אני זוכר שקיים בבוכרים בניין גדול שקראו לו בי"ס שפיצר, אבל כשקראו לי היה מתגורר שם בעל הבית, כמדומני אברהמוב שמו, הוא הראה לי את החדרים שצריכים תיקון. שם היה הכל בצבע שמן הקירות והציורים.היו ציורים שהברק עליהם היה כחדש והיו ציורים שנעשו בצבע מט והיו קומבינציות בציור אחד. הוא דרש לא לשנות כקוצות של יוד ואם חס ושלום אעשה את השגיאה הקלה ביותר הוא לא ישלם לי. הסכמתי.

עבדתי די קשה, אבל התאמתי את הברק לברק, את המט למט ואת הצבעים. כשגמרתי את החדר נכנס בעל הבית, הביט והתחיל לחפש את התיקונים, הוא לא מצא, קיבלתי את הסכום שביקשתי והוא רצה לתת לי אפילו בקשיש (תשר). לא הסכמתי. בגלל מעשה שהיה, עשיתי לי כלל בלי בקשיש:

-זה מיסטר בק?
-כן
-דער מייסטער ("האומן")?
-תשב, הוא תכף יבוא – אמרתי לו – הנה כסא. במקרה עסקתי אז בציור של קליית קפה והייתה תמונה יפה מאוד. ראה אותי בעבודה ופנה אליי.
-תגיד לי את האמת אין אצלכם איזו תרמית?
-אולי – השבתי.
-אתה עובד בשבילו, מצייר והוא חותם את שמו?
-הנה הוא, הנה הוא!
האיש נבהל כאילו נפערה האדמה תחתיו.
-מה נבהלת כל כך? אני יצחק בק, אני העבוד והפועל והמייסטר (האמן). הכל אני.
-אסביר לך מדוע. עברתי במאה שערים, ראיתי שלט לחנות שציירת והיה שם שעון וגרמופון (רמקול) ומנורת חשמל וכלים שונים, התפעלתי מהציורים ושאלתי מיהו יצחק בק עד שהגעתי אליך.
– ישתבח שמו לעד – עניתי.
-לא, אני רוצה לקחת אותך לאמריקה, ההוצאות על חשבוני. אני בעל חנות לציור שלטים, אנחנו נכתוב ואתה תצייר, אשלם לך שבעים דולר לבד מאוכל והוצאות.
– למה לי לנסוע לאמריקה? אני מרוויח בירושלם.
– אני מכיר את הביזנעס של ירושלם.
לא נסעתי!

כמה שנרצה לתאר את האיש רב הפנים הזה, לא נצליח. זה היה אדם שדאג תמיד לזולתו. רק לאחר מותו נודעו בני המשפחה שהיו משפחות שלמות שכילכל אותן. כאשר היה בידו שכר עבודה ופגש בדרכו נצרכים כה רבים, חילק להם ביד רחבה ועד שהגיע לביתו לא נותר לו כסף לבני הבית. הוא היה מעל לענייני הממון ברגע שהדבר היה דרוש לו ולמשפחתו. לעמות זאת זכר היטב לחוג את בר המצווה של יתומים בונים ונהג ברוחב לב לאחרים. חמישים שנים התפלל במניין קבוע בבתי אורנשטיין שנקרא "יצחק'ס מניין" ובמסגרת זו הרבה לעשות חסד.

גם היוזמה של בניין הקומה השנייה על בתי אורנשטיין הייתה שלו, ובעיר דיברו לא אחת שבק התעשר מבניין זה, ואלו הוא הגיב כך:
-כמה שאני מרוויח מזה שאשלם לרופאים ומה שיהיה לי מזה שהקב"ה ישלם לי.

הוא היה אדם מלא שמחה ומרץ, מעולם לא הזדקן ברוחו. אף שבאחרית ימיו היה רתוק למיטה לא התלונן מעולם. כששאלו לשלומו השיב:
-זה לא כל כך אי אי אי כמו שזה אוי אוי אוי.
בהיותו בבית החולים פנה לרופא המטפל בו.
-ד"ר תביא לי צבעים ואצבע לך את הקיר הזה, הרי הוא כל כך משעמם.

עד הרגע האחרון תססה בו רוח האומן, רוח האיש שחילק תמונותיו לכל מבקש מבלי לחשוב שאפשר לעשות מהן כסף רב. לפי הנהגתו נדמה שהוא שייך לדורות עברו.
קשה לי להתרגל לרעיון שזה היוצר אשר כילדה קטנה ירדתי בשתי המדרגות המוליכות לחנותו ברחוב מלכי ישראל. קשה לי לחשוב שהוא פשוט כבר לא מצייר.