הצייר מן העיר העתיקה

שנים רבות היינו עוברים בשכונת גאולה ליד חנותו של ר' יצחק בק, והיינו מתעכבים לרגע קט למראה השלטים האמנותיים, שצייר היהודי העבדקן. בחנות המאופלת קמעה נערמו כלים מכלים שונים, צבעים ומברשות, מפחות בגדלים שונים ושאר אביזרים. בשבועות האחרונים שמנו לב, כי במקום נפתחה מגדניה. שאלנו היכן ר' יצחק, והראו לנו את ביתו ברחוב יונה. הימים ימי חול המועד סוכות ור' יצחק ישב בסוכתו הנאה, המעוטרת תדפיסי של ציורים מרהיבי-עין ושובי-לב מנושאי הסוכה ושבת המינים, נופי ירושלים וכיוצא באלה. כל אלה הם ציוריו, שתדפיסיהם מתנוססים באלפי סוכות בישראל ובתפוצות.

בלא חשק רב נענה לנו הצאצא של משפחת המדפיסים מהמאה התשע עשרה, נין לר' ישראל בק ונכד לניסן בק. הצייר שלפנינו הוא ער ורענן, עיניו פקחיות וכל כולו תוסס על אף זקנתו המופלגת. ר' יצחק גאה על אבות אבותיו, שהניחו יסודות לישוב הישן עוד לפני 150 שנה.

רבים סיפוריו על סב-סבו, הלא הוא ר' ישראל בק, שהעביר עוד בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה את בית-הדפוס שלו מברדיצ'ב לצפת, והיה מחלוצי הדפוס העברי בארץ-ישראל. ר' ישראל אף עסק בחקלאות והקים משק על הר מירון. ברעש של 1837 נחרבה צפת ועמה גם בית-הדפוס והמשק. הוא עבר לירושלים והקים בעיר העתיקה את בית הדפוס הראשון בה. בבית-דפוס זה נדפס העתון "החבצלת", שנפסק לאחר תקופה קצרה ונתחדש לאחר כמה שנים על ידי חתנו, ר' ישראל דב פרומקין.

הבן, ניסן בק, היה משוחרי ההשכלה בירושלים ונודע כנציג הישוב היהודי לפני השלטונות. בית- הכנסת של החסידים בירושלים "תפארת ישראל", שנודע ברבות הימים בשם בית-הכנסת של ניסן בק, בנייתו נתעכבה שנים רבות עקב התערבות של הכנסייה הרוסית שהתנגדה להקמת בית-כנסת בקרבת הכנסייה להם, להבדיל. אולם ניסן בק גבר על כל המכשולים ובית-הכנסת, שבנייתו נמשכה 14 שנים, היה לימים לשם ולתפארת. הרבי ר' ישראל מרוז'ין ברכו כי יצליח בכל דרכיו, ואכן נתקיימה בו הברכה עד סוף ימיו. הוא אף הקים מפעלים ושכונות, כגון בתי ניסן בק ליד שער שכם ושכונת התימנים.

אביו של ר' יצחק ירש את הכשרון לאמנות. הוא צייר בבחרותו ואף לאחר נישואיו, אולם זנח את המוזה מפאת החשש שתעבירו על דתו.

בעודו ילד החל יצחק מצייר, אך אביא גער בו ואסר עליו להחזיר עפרון. מה עשה הילד? צייר בלילות על גבי נייר-אריזה. ה"קואופרטיב" הראשון שנוסד בעיר העתיקה – של ילדים היה. ומעשה שהיה כך: "ציירתי 'מזרח' לסוכה. השקעתי בו במשך לילות ארוכים את כל ישותי. בקשנו להדפיסו בליטוגרפיה של מונזון. עשרת חברי ה'קואופרטיב' גייסו כמניות יסוד, הון בשיעור של מג'ידה אחת. בשמחה רבה באו בריצה למונזון ויניחו לפני את הונם. האיש פרץ בצחוק. הוא תבע מהם 50 נאפוליונים. הילדים פרצו בבכי וה'קואופרטיב' שבק חיים לכל חי…"

אף על פי כן לא נרתע הילד והמשיך לצייר בסתר בלילות, לאחר שעות רבות של ישיבה ב"חדר" החשוך. שנה שלמה עשה בציור "שרשרת" מפיסת נייר, ועליה שבעת המינים. בערב סוכות קישט את הסוכה לתרועתם של בני המשפחה והשכנים, ואבא אף לא שאל למקור… שכנים בקשוהו שיצייר גם עבורם, ותמורת הפרוטות שקבל קנה צבעים ונייר.

בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה וכ-400 משפחות מצפת, בעלי אזרחות אוסטרית, הוגלו לוינה. יהודי וינה דאגו לכל מחסורם – מה עשה מיודענו בימי המלחמה? הוא הלך ללמוד ציור ואף שימש צייר של כתב-עת "המנורה", שיצא לאור שם.

על אף הכל מרים הם חיי הפליט. לא אחת אתה נאלץ לבלוע פת-בג תוך חרון וזעם, כלימה ובושה, עקב מבש משפיל של מיטיביך או מחמת הערה פוגעת ומעליבה. אט אט מתרגלים גם לזה. וכי יש ברירה אחרת? נחמה פורתא בכל הסבל היו השמועות, שהגיעו על התקדמותם של הבריטים בחזית ארץ-ישראל. סוף סוף יקיץ הקץ לשלטון התורכים.

המלחמה תמה. הבריטים כבשו את הארץ. הגיעה העת לשוב הביתה. ושוב גויסו כספים על ידי יהודי וינה להחזרתם של הפליטים. אף צידה לדרך. רבות עשו למענם הקונסוליות שהיו מיוצגות בעת ההיא באוסטריה, ועל כולם עלה הקונסול הבריטי (אולי תוך הרגשה של בעל-בית חדש), רכשו מכונות תפירה וחילקו ביניהם ("בוא תראה, הנה המכונה חיה וקיימת עד היום הזה, 48 שנה!").

כאות הוקרה על פעלו של הקונסול האנגלי, ביקשו פרנסי וינה מאת צייר "המנורה" כי יקדיש לו תמונה, אך משהו מיוחד, יוצא מן הכלל, שיזכור לעולמי עד. אומר ועושה. לקח הצייר גלויה של ירושלים, וציירה על גבי גליון בגודל 70/100. נזכר עתה ר' יצחק בק, כי השקיע ביצירה זו את כל אהבתו לירושלים, שבה נולד ומאווירתה נתבשם. בארבע פינות הגליון תיאר בצבעים חיים את כל ה"אפופיאה" שעברה על הפליטים:
1) פליטים משרכים דרכם בשיירה ארוכה בשעת הגירוש. 2) בדידותם של הפליטים. 3) השיבה למולדת. 4) הבית המאושר בפלשתינה.

פרנסי העיר שלמו לו סך 300 קרונות, סכום הגון למדי. הקונסול היה נרגש ונפעם מן התמונה המרשימה.

כעבור שבועות אחדים קיבל ר' יצחק הזמנה אישית מאת הקונסול הבריטי לבוא ללשכתו. חרד יצחק חרדה גדולה, כי הזמנה לקונסוליה בימים ההם בישרה לרוב בשורות לא משמחות. התמונה כבר נשכחה מלבו. לבש את בגדי השבת, סרק את זקנו, אמר את תפילת הדרך, וישם פעמיו בלב חרד לשערי הקונסוליה. ניצב על יד הפתח זקיף משופם, רובה מכודן בידיו וארשת פניו חמוצה. הלה נזף בו ויצו להסתלק. ביקש להיכנס השערה, אך הזקיף גרשו באמרו: "ליהודים כמוך הכניסה לקונסוליה אסורה!" נזכר הצייר מן העיר העתיקה כי מצויה עמו הזמנה. הוציאה מכיסו וירא לזקיף. השער נפתח ור' יצחק בארמון. הקונסול קידמו בסבר פנים יפות, ויכניסו לפני ולפנים של הארמון. אין ר' יצחק יודע על מה כל הכבוד הזה מגיע דווקא לא? – או כן! תמונה, די פיקטשר! וונדרבאר, וונדרפול! וישראל הוד מעלתו לפרטים, מניין שאב את ההשראה לציורה, וכיצד התרשמו ממנו כל מבקרי הקונסוליה עד שלא יכול היה שלא לשלחו להוד מלכותו המלך, בכבודו ובעצמו, לארמון החורף שלו. עתה הועברה התמונה למוזיאון הבריטי. כל הכבוד! ר' יצחק מאבסוט! מה עוד יכול לבקש אדם עלי אדמות?

הקונסול ניגש לקופת הברזל, הוציא צרור שטרות מרשרשים ויושיטם לפני היהודי העבדקן. כמה יצרים התרוצצו באותו רגע בקרבו: המטמון הזה, שאף בחלומו לא ראהו, יכול לסייע בידו לעמוד על רגליו ולהתחיל בחיים חדשים בירושלים. מאידך, הלא כבר קיבל מידי פרנסי העיר את שכרו. הא כיצד יתננו לבו לקבל שכר פעמיים? "הוד מעלתו יסלח לי אם ירשה לי לא לקחת את המתת, כי כבר באתי על שכרי!"

תמיהות רבות תמה הקונסול שלנו. יחד עם ההפתעה שמר על קור-רוח. הוא הוציא כרטיס אישי, ורשם מה שרשם עליו, הושיטו ליצחק בק ואמר: "כרטיס זה יפתח לפניך כל דלת בכל ממלכת אלביון."

קנה ר' יצחק ממיטב הצבעים, המכחולים ונייר, ארזם יפה יפה בקופסה הרמטית, ובתוכה גם הכרטיס האישי של הקונסול הבריטי. בהגיעו לנמל נעלמה הקופסה וכל חלומותיו נגוזו…

ימי המעבר מן השלטון התורכי לשלטון הבריטי בארץ-ישראל היו ימים קשים לישוב. אנשים רעבו ללחם. רצה יצחק להיות בלן – לא היו עצים להסקת בית-המרחץ; רצה להיות סנדלר – לא היה עור לרפואה; שמא חייט – אין חוט ומחט. שלח את האשה לצפת והוא נשאר בירושלים מצפה ליום עבודה.

לימים הומלץ לפני הצייר הנודע בימים ההם לשלטים – מלניק – לעבוד אצלו כשוליה. בשאלו אם יודע הוא את מלאכת הציור, השיב בהן פסקני, אם כי לאמיתו של דבר מושג לא היה לו. ראה מלניק כי דרדק לפניו, שלחהו הביתה עם שילינג ביד. בכה האברך בכי גדול וכה אמר לו: "ימים יבואו ותתחרט על מעשיך, עוד אתחרה בך!" צחק מלניק צחוק גדול.

חיפש חייט צייר שלטים זול לצייר לו שלט. הצביעו על בק. צייר את השלט שבועיים ימים. קצרה רוחו של החייט, חטף ממנו את השלט בטרם הושלם כהלכה ותלה אותו מעל משקוף חנותו. עברו הבריות ליד החנות ונעמדו משתוממים. שלט כזה עין לא ראתה. אי אי אי! נופת צופים! האיש בחליפה המהודרת שבשלט "יצא" כאילו חי. שאלו מיהו האמן, השיבו יצחק בק פון דער אלטער שטאט (מן העיר העתיקה). באו עוד יהודים להזמין שלטים. ראה יצחק בק כי זה עסק, שלח שליחים לצפת לומר לאשה כי תארוז המטלטלין ותחזור לירושלים.

יצחק בק נתפרסם כצייר שלטים לא-רגיל. פעם אחת באו אליו וביקשוהו שיצייר שלט מיוחד על גבי זכוכית עם תאורה. דבר כזה עין לא ראתה עוד בסימטאות מאה שערים ושערי חסד. צייר ויצא ציור נהדר. עבר מלניק ושפשף את עיניו, ראה כי בק עומד לפניו, אותו אברך שגירשו בשעתו מן החנות. לא מתחרה כלשהו נהיה, כי אם הצייר בה"א הידיעה בירושלים. קבלנים ביקשוהו כי יצבע את הדירות ויסיידן. בבקשה! יצחק עם נעריו היו מתפזרים בבניין החדש ופוצחים בשירי חזנות, עד שכל הזאטוטים מן ה"חדרים" היו נאספים סביב-סביב, ומבטלים את תלמודם. והיה הלב שמח ואף הכיס היה מלא שמחה. שכח ר' יצחק את האבידה מוינה לארץ-ישראל, ואף בלן כבר לא רצה להיות.

משפחת אוסטר עמדה להכנס לדירה חדשה. המליצו לפניה על צייר מאוסטריה, מומחה שבמומחים. בא בק בלבושו המסורתי, בקאפוטה של חול, מזוקן ומשופם, ויתייצב לפני הגברת אוסטר. הגבירה כמעט והתחלחלה. האם זהו הצייר האוסטרי? כאשר השלים את העבודה לשביעות רצונה המלאה של הגברת, שאלה לתומו: "גברת אוסטר! מה חשבת בו ברגע שהופיע לפניך הצייר האוסטרי בלבוש שלי?" הודתה הגבירה, כי לא כך תיארה לעצמה את דיוקנו של צייר מאוסטריה, אך העבודה הייתה מוצלחת למעלה מן המשוער.

"מן הון להון" עברו חמישים שנה. בק צייר שלטים לאלפים ולרבבות, צייר שמונה עשר בתי כנסת והקים 18 תלמידים. הכל אצלו בסימן ח"י… נזכר בסיפור: "כאשר אצ"ל ולח"י החלו להציק לשלטון הבריטי בארץ, וההתפוצצויות הפכו לחיזיון יום-יומי בארץ, טיילתי עם מכר ברחוב מרחובותיה של תל-אביב. אומר לי הידיד: ר' יצחק! עוקבים אחרינו. אם כי לא נמניתי עם ה'טירוריסטים' – לא נעם לי הדבר. נעמדנו על יד חלון ראווה, כדי להיווכח עם אמנם מתכוונים אלינו. גם הברנש עמד על ידינו. מה מתברר? היה זה אחד מתלמידי, ששמו יצא לתהילה כאחד הציירים הנודעים בחו"ל. אמר לי: שמא רצונך לראות תמונה מתמונותי בתערוכה? מהיכא תיתי. הלכנו. נכנסנו לאולם מרווח ובו תמונות, אך רובן ככולן היו כספר חתום בעיני. ביקשתי מתלמידי כי יסביר לי מה פירוש כל הכתמים והקווים הללו. בחר אחת מן התמונות, ניצבנו במרחק מסוים, ושמענו את ההסבר הבא: "הקו העליון בתמונה פירושו עליה; הקו האנכי – מגדל דוד; הכתם התחתון – הכותל המערבי; הכתם בפינה השמאלית – שמש עולה…"
– ומה תוכנה של התמונה כולה?
– קדושתה של ירושלים!
הרהר בק הרהור נוסף עם עצמו: ראה, ריבון העולם, בכמה מדרגות מעריכים את קדושתך! האם ניתנת קדושה זו בהישג ידינו?

בין שלט לשלט חזר ר' יצחק בק ל"אהבתו הראשונה" – לציור קישוטי נוי לסוכות. כאן נתן חופש לרוחו היוצרת. אמנם לא ברוח האכספרסיוניסטים והאבסטראקטיזם, אך כל יופיה של היהדות, כל החיות והעופות למיניהם, על שלל צבעיהם הטבעיים, נופי הארץ המקסימים – כל אלה מצאו כר לנפשו הפיוטית של ר' יצחק בק, האמן-היוצר מן העיר העתיקה. וכך נפוצו בארץ ובתפוצות תדפיסים מקישוטי הנוי שלו, "שנות טובות" מוזהבות ושובות עין כל.

מאותו יום שבו התייצב הוא וחבריו ל"חדר" לפני מונזון עם המג'ידה ביד ותחינתם שטוחה בפניו כי ידפיס להם את 'המזרח' הראשון שצייר ועד היום הזה, עת הופצו מאוד מיצירותיו בארץ ובעולם – זרמו מים רבים בירדן. עשיר גדול לא היה, אוצרות קורח לא ישאיר אחרי מאה ועשרים לצאצאיו, אך סיפוק נפש וקורת-רוח מחיי יצירה מלאים – היו והיו! ישנם גם עכשיו. כי ר' יצחק ממשיך לצייר עד היום בבית, ברחוב יונה.