אני עומד לי ברחוב יפו, הייתה לי חנות לציור, ציור שלטים. נכנס אליי יהודי. "זה מיסטר בק?"
"כן".
"דער מייסטער?"
אני עמדתי כמו שאני. "תשב, הוא תיכף יבוא," – אמרתי לו – "הנה כסא, תשב, אל תעמוד."
במקרה ציירתי אז ציור על קליית קפה. הייתה תמונה יפה מאוד. אז הוא שאל אותי: "תגיד לי את האמת, אין פה אצלכם איזו גניבה?"
אמרתי לו: "איזו גניבה יכולה להיות?"
"אנחנו עובדים לו, אתה מצייר בשבילו, והוא חותם את שמו."
אמרתי לו "הנה הוא, הנה הוא."
כשאמרתי הנה הוא הצייר בעצמו, ממש לו היה נפתח לו בור תחת רגליו, לא היה כל כך נבהל, כמו שנבהל.
אמרתי לו: "מה אתה נבהלת כל כך? הנה אני יצחק בק, שמי יצחק ואני העובד, ואני הפועל, הכל אני."
אמר: "אני אגיד לך מדוע, עברתי דרך מאה שערים, ראיתי שלט שאתה ציירת לשען. שם היה שעון וגרמופון, ומנורת חשמל, וכל מיני צעצועים, לא צעצועים אלא כל מיני כלים הדרושים או השייכים לתיקון של שען. התפלאתי ממש מהציורים שמה. אז התחלתי לשאול: מיהו זה יצחק בק, עד שהגעתי אלייך."
"טוב. אז מה אתה רוצה? טוב, הגעת, ראית, ישתבח שמו לעד."
אמר: "לא, אני רוצה לקחת אותך לאמריקה!"
"אז מה תתן לי?"
"אני אתן לך שבעים דולר לשבוע, ואתה תוכל לבוא אתה ואשתך. כולכם תוכלו לבוא על ההוצאות שלי, ואני אסדר אתכם שמה. יען המקצוע שלי הוא גם כן אותו המקצוע, אני צייר שלטים, אבל לצייר כמוך אנחנו לא יכולים. לכן אנחנו נכתוב ואתה תצייר, אז בשבעים דולר חוץ מאוכל וחוץ מהוצאות."
אמרתי לו: "בשביל שבעים דולר אני אסע לאמריקה? אני מרוויח בירושלים, אני מרוויח תשע לירות ליום, אני לא צריך לנסוע לאמריקה. (וזה היה בערך לפני ארבעים שנים ואולי יותר מארבעים).
וזה לא היה שקר. פעם נתנו לי לעשות איזה צבע בבית הדין של הרב קוק. לקחתי בשביל זה שש לירות, גמרתי את זה בחצי יום.
אמרתי לו: "מה לי לנסוע לאמריקה? אני מרוויח בירושלים."
אמר לי: "טוב, אני יודע את הביזנס של ירושלים. אני אינני אומר חס ושלום של הרווחת שש לירות, אני מודה לך שהרווחת שש לירות, אבל פעם אחת בשנה, או פעם אחת בחמש שנים, תגיד את האמת…"
לא נסעתי!
