אני עוד זוכר הרבה והרבה דברים שציירתי ועשיתי.
פעם עברתי בשוק וראיתי ספרדי אחד, מעדות המזרח, יושב ומוכר חוטים. איך אומרים, חוטים, חבילות קטנות של חוטים, מאה אלף צבעים. ראיתי את החוטים ולא יכולתי להפרד מהם. מה אפשר לעשות מהחוטים? – עוד לא היה לי רעיון מה אפשר לעשות מזה, אבל אני הייתי בטוח שלו היו לי הצבעים האלו, הייתי יכול לעשות מהם גדולות. נגשתי אל הספרדי ושאלתי אותו: "כמה אתה רוצה בשביל כל הקופסא?"
אז הוא אמר לי: "מג'ידה אחד".
מאיפה אני אקח מג'ידה?
התחלתי לחפש שותפים. מה זה? מה הם יעשו עם החוטים האלה? – אני מתחיל לבאר להם, להסביר להם מה יצא מזה, שאנחנו נוכל לעשות שותפות שתביא הרבה פרנסה.
אבל להם לא היה חשק להכנס לתוך העניין, הדבר הזה. אז התחלתי לעבוד על כוחותי לבד, יצאתי ומצאתי יהודי אחד, זה היה בערך קרוב לחגים. אני מוכרח לומר לכם, קישוטי הסוכה התחילו אחרי שמחת-תורה, ובערב ראש חודש אלול עוד לא גמרנו. ומה לא עושים בשביל הסוכה?
כשקישטנו את הסוכה התחילו לבוא ולראות את הסוכה. בירושלים כמעט שלא נשאר אחד שלא בא לראות את הסוכה של ר' שמחה בק. אז הייתה לי ההזדמנות ומצאתי בחור אחד ועשיתי איתו מחיר בנוגע לעבודה, והוא הביא לי מג'ידה שלם. כשראיתי את המג'ידה בידי, רצתי כמו משוגע, פחדתי שמא חס ושלום הוא ימכור אחד מהסלילים (הקופסא הייתה ממש מלאה בסלילים של חוטים). אני מתאר לעצמי שזו הייתה דוגמא של בית חרושת שעבר זמנו, ומישהו שרצה להפטר מזה מכר את זה ככה, אז אני קניתי לי את כל הקופסא. הבאתי את זה הביתה. ולהביא את זה הביתה זו גם ככה מלאכה כבדה – האבא יראה את זה, יראה שאני סוחב קופסא שלמה של סלילים עם חוטים, אז הוא ישאל לי מה זה? ולי לא תהיה שום תשובה לענות. אבל אני רואה שהקב"ה עזר לי. היה לי מזל יוצא מגדר הרגיל. הבאתי את זה הביתה ואף אחד לא הרגיש בזה.
העליתי את זה במעלית אל בית המלאכה שלי. עכשיו בא לי כאב ראש חדש: "מה עושים עם כל החוטים האלה? – טוב! יש לי אותם כבר, אבל מה עושים בהם?"
עלה בדעתי לעשות פרוכת. בפרוכת הייתה באמצע חתיכת משי או קטיפה, ומסביב זה לא מעניין אותי, העיקר הוא הפנים של הפרוכת.
לו הייתה לי עכשיו הפרוכת שאני עבדתי עליה אולי שנה שלמה, בציורים שונים ובצבעים שונים, היא הייתה שווה המון כסף, אבל לצערי הגדול היא נשארה בעיר העתיקה. אני נסעתי לצפת להתחתן, והפרוכת נפלה בידי הערבים – באמת חבל!