חברת קדישא בצפת

הפרנסה הייתה די דחוקה. למדתי בישיבה וקבלתי חצי נפוליון זהב בחודש, וזה לא הספיק לפרנסה, אז התחלתי לעבוד בחברת-קדישא.
אבל כדי לעבוד בח"ק אז בימים ההם, היה צריך להיות חבר בח"ק. אני לא ידעתי מהחוק הזה. במקרה מת איזה יהודי בחצר איפה שאני גרתי. אינני יודע מדוע זה, אבל זה היה ככה: כששמעתי מאחד שמת, אני הייתי שמה במקום.
בצפת היה נהוג לא להביא תכריכים גמורים, זאת אומרת עם התפירה, אלא היו מביאים חתיכת בד, ומודדים ותופרים את התכריכים לפי מידת המת, ומה שנשאר, היה אצלם מנהג, היו ארבעה רוחצים, שכל אחד לוקח לו את הנשאר, כל פעם אחר, וחוזר חלילה. כשאני שמעתי שהשכן מת, נכנסתי לראות מה שעושים שמה, וראיתי איך שהרוחץ יושב ותופר את התכריכים. אני ממש לא יכולתי לסבול את הבטלנות שלו, נגשתי אליו ואמרתי לו: "רב איד, אולי תתן לי לתפור?"
אמר: "אל תתערב בעניינים שאינם שייכים לך!"
אז הלכתי. ושוב פעם מרחוק, אני רואה איך שהוא תופר את התכריכים.
סבלנותי פקעה. אני נגשתי אליו עוד פעם, ואמרתי לו: "רב איד, מה תפסיד, תן לי, אני אראה לך איך שתופרים תכריכים."
אז שוב פעם צעק עליי, ואני הלכתי. אבל בינתיים אני ראיתי שהיה אחד, שהוא נותן הפקודות. תיארתי לי שהוא ראש הדגל. נגשתי אליו ואמרתי לו, במקרה שמעתי גם את שמו, שמו היה ר' ישראל, ואמרתי לו: "ר' ישראל, אולי תאמר לו שייתן לי לתפור את התכריכים?"
אז הוא שאל לי: "אתה חבר?"
אמרתי לו: "בטח אני חבר, מה זאת אומרת חבר? בלי חבר הייתי ניגש אליו לתת לי לתפור תכריכים?"
אז הוא אומר: "תן לו, הלא הוא חבר!"
אז הוא נתן לי. אם חבר זה משהו אחר. והתחלתי לתפור.
בינתיים אני מוכרח להודות, שבאמת התחלתי לתפור, אבל לא ידעתי בין ימיני לשמאלי, מה מחברים ומה משאירים פתוח. אבל שמתי לב איך שהשני תופר, הלא כל הארבעה תפרו, ולו לקח, לא אגזים, רבע שעה, והתכריכים היו גמורים.
"אתה רואה? הוא חבר מובהק, לא סתם חבר."
אז אני ברוך השם חבר.
אז ראש הדגל שואל אותי: "וגם לטהר את המת אתה יודע?"
"הלא אני חבר, איזו שאלה? חבר זה חבר."
"אז נו, אז תבוא לטהרה."
אבל אני לא מתבייש להודות שלא ידעתי בין ימיני לשמאלי. אלא מה? מה אני עשיתי? ראיתי את הדבר הכי בטוח שאני יכול להוציא לפועל, זה לשפוך מים. אני לקחתי לי תכף את הכלי עם המים, והתחלתי לשפוך. אבל אני שמתי די די, איך אומרים, לב, לראות איך שעושים. כשגמרנו את הטהרה והלוויה, כשבאנו העירה חזרה מבית הקברות, במקרה הייתה עוד לוויה. אז תכף ומיד קראו לי, הלא אני חבר. ככה נכנסתי שוויה שוויה, לאט לאט, עד שבאמת נהייתי מומחה לתעסוקת ענייני ח"ק.

קרה מקרה, לי הייתה גם חנות, חנות מכולת. בכל חנות המכולת, הייתה לי השקעה, קרן הון, הון הקרן, שתי לירות. אז בימים ההם שתי לירות היה סכום די חשוב. שתי לירות זהב. אז באה אצלי אישה וביקשה ממני לפרוט לה לירה זהב. היא הוציאה מהחזייה גרב. היה חצי גרב מלא עם נפוליון זהב, והיא הייתה משותקת, לא משותקת, אילמת, והראתה לי עם הידיים שבבית יש לה מלא.
טוב, אני הפרטתי לה, ולא עבר הרבה זמן והאישה מתה.
אז, בימים ההם, כל העניין של הח"ק היה שייך לכולל. כל כולל היה לו חלקה בבית הקברות, וח"ק הייתה דווקא כללית, אבל עצם הקבר וההוצאות של הטהרה והחברים, אז כל אחד ואחד לקח לפי היכולת שלו, ולא מערבים בין כולל לכולל. כל כולל היה לו, איך אומרים, בעל בית דווקא על האנשים שהיו שייכים לכולל הזה. ומבקרה האישה הזאת הייתה שייכת לכולל וואהלין, אז פנו לר' יעקב בר, הוא היה הגבאי של הח"ק והכולל והממונה. קראו לו. אז הוא אמר: אם יביאו לו חמישים נפוליון זהב, אז הוא ייתן רשות לקבור את האישה. אבל לצערנו, הגנב שגנב את כל הכסף שהיה לה, לא שמע את הפקודה הזאת מהממונה, ולא הביא. זה היה בבוקר השכם, כל היום עבר. והגנב, אולי הוא היה חרש, לא שמע, אז לא הביא.
הלילה עבר והכסף לא בא. באותו הלילה מת בדיוק בצד השני של העיר צפת יהודי אחד שאמרו עליו שהיה לו ארגז עם שתי תחתיות. בין תחתית לתחתית היה מלא נפוליון זהב. והגבאי של ח"ק, הוא היה מכולל אבריטשר והיה שמו ר' וועלוועל אבריטשר. אז בדיוק היה אותו דבר: אם יביאו לו חמישים נפוליון זהב, נעשה את הלוויה, אם לא, שנביא שק מלח ונמליח אותו.
החיסרון היה שגם פה, מי שגנב את הכסף היה גם כן חרש שלא שמע ולא הביא את הכסף. אז הגענו כבר לערב. אצל האישה היו כבר יומיים, או יותר טוב לומר: שני מעת לעת, ואצל היהודי היה מעת לעת שלם שלא קברו אותו. למחרת בבוקר, האישה הייתה כבר יום השלישי, והגבר היהודי היה היום השני, ואין רמז אפילו להכנות לסדר את הלוויה. אז אני נגשתי לאלי קלינגר, הוא היה בנקאי בצפת, ושאלתי אותו: "ר' אלי, איך אתה שותק? אתה רואה מה שנשמע בעיר?"
אמר: "מה אתה רוצה? שאני אלך להתקוטט עם כל הממונים? משוגע אני?"
אמרתי לו: "אני אינני מבקש ממך שתתקוטט עם הממונים, אתה רק תתן לי מה שדרוש לי, באיך אומרים, עד כמה שאפשר להוזיל את העבודה."
אמר: "בכמה זה?"
אמרתי לו:"ראשית כל תן לי את התכריכים, ואחר כך תן לי ארבעים בישליקים." – זה היה בערך השווי של שני נפוליון – "ואני אסדר את הלוויה."
"על אחריותך?"
"אני מקבל עלי את האחריות. אני לא מפחד מממונה, ולא משוטר ולא ממישהו."
הסוף היה שהוא נתן לי את הכסף וגם נתן לי את התכריכים, ואני תפרתי את התכריכים בלי למדוד, בלי שום דבר, ואני עליתי, אני יצאתי ברחוב הראשי של צפת, והתחלתי לצעוק: " הרוצה להרוויח כסף שיפנה אלי!"
אז באו אלי כל זב וכל טמא לנפש, מוכר פחמים ונוהג חמורים. כולם באו אלי.
אז אמרתי להם: "חברה, תשימו לב, אנחנו מתחילים במלחמה עם כל הממונים של צפת. הירא ורך לבב שלא יתערב בזה!"
אז כולם ענו בפה אחד: "אנחנו נלך ביחד עם חתן ר' יונה."
אותי קראו חתן ר' יונה. חמי שמו היה ר' יונה. לי לא היה שם, אני נולדתי בלי שם. השם יצחק בק קוראים לי היום. אז היה לי שם ר' יונעס איידים, כך קראו לי.
אז הם פנו אליי: "אל תפחד, יונעס איידים, אנחנו אתך! אם יבוא לידי מכות, אנחנו יכולים גם לתת, יכולים לקבל וגם לתת."
אז מצאתי איזה אישה, מה שהיא עשתה שם זה לא מעניין אותנו. לקחנו שתי קורות, קשרנו בחבלים, עלינו את הלוויה על הקורות וקברנו אותה. מצאנו איזה קבר פתוח, לא שמנו לב לאיזה ממונה זה שייך, זה לא עניין אותנו, אנחנו היה לנו רק תפקיד אחד, רק לקבור את הגופה.
כשבאנו העירה, נפחדתי. מי יודע איזה צעקות יהיו בעיר. אבל היה שקט. אף אחד לא דיבר ולא שמעו אפילו שהייתה הלוויה. ניגשתי אל ר' אלי קלינגר, ואמרתי לו: "ר' אלי, לויה אחת כבר סידרנו. עכשיו צריכים לסדר את הלוויה השניה. אז תתן לי שוב פעם ארבעים בישליקים ואני אסדר חתיכת תכריכים, ואני כבר אסדר, כי אני כבר הייתי רוחץ."
סידרנו את ההלוויה השניה, וגם זה עבר פחות או יותר בשקט.
אז אני שלחתי אחד מהחברה ואמרתי לו: "לך תודיע ברחובות, מטעם חתן ר' יונה, מי שייגע בידו של מת, הוא יהיה המת השני. אין יותר ח"ק של כוללים, כולם בטלו. ח"ק אחד יש בצפת, והאחראי על הח"ק הוא ר' יונעס איידים."
אז כל הכוללים התחילו לסגת אחורנית, ובאמת נכנס בשעה טובה ומוצלחת, וכל הלוויות שקרו מאז והאלה, נפלו לידי, ואני הייתי העסקן היחיד שמתעסק בענייני הח"ק.