כשבאתי לצפת, אחרי החתונה, הציור לא נתן לי מנוחה. התחלתי לעשות עגלה קטנה, אולי בגודל של עשרים ס"מ. אבל לא סתם עגלה, אלא עגלה שהיו קוראים לה "קולס". זו הייתה עגלת כבוד, עגלת טיול, ושני סוסים שמושכים את העגלה, ולמעלה היה יושב העגלון. מי שלא ראה את העגלה הזו לא ראה דבר יפה מימיו.
אני הייתי בצפת, וצפת לא הייתה מפותחת כל כך. מה שרצו אי אפשר היה להשיג. כל פרט ופרט היה צריך לעשות בידיים. לקחתי נעל ישנה, והורדתי את העור, ומהעור הזה הייתי צריך לעשות עור דק דק, שאפשר היה לרפד איתו את העגלה שכל גודלה היה עשרים ס"מ. והצלחתי, ועשיתי לי ריפוד לעגלה שממש השתגעו. יהודי אחד ששמו היה ר' יוסף זלץ, כשאשתו ראתה את העגלה, אז היא לא נתנה לה מנוחה. אז היא נגשת אליי ושואלת אותי: "תגיד לי, כמה אתה רוצה בשביל העגלה?"
ואמרתי: "לא עשיתי את זה למכירה!"
"אבל אני רוצה לקנות!"
"תתני לי שני נפוליון זהב, ואני אתן לך את העגלה."
היא לא שקטה. היא פחדה מבעלה. לא היה לה לתת שני נפוליון. אז זה היה הון כסף. הסוף היה שהיא לא יכלה לנוח עד נתנה לי שני נפוליון.
אני מסרתי לה את העגלה, ועל זה לבי דוה עד היום.
לא אגזים. אינני רוצה להלל את עצמי, אבל זה היה מעשה אמנות באופן יוצא מן הכלל. זה היה שווה היום אולי אלפי לירות, הייתה מושקעת שם כל כך הרבה עבודה. העגלה, העיקר היה שם, שכל פרט ופרט לא שניתי מטיבו. איך עושים עליה מדרגה לעלות על העגלה? ממה? מפח? – זה לא ברזל! אז פצרתי ועבדתי ודפקתי עד שעלה בידי להוציא חתיכת ברזל הדרושה לי בדיוק לעשות את העגלה.
