בוינה

במלחמת שנת 14, היה רעב בארץ, משהו איום, ממש אנשים מתו ברעב.
אז בימים ההם, נודע לאנשי א"י, אלה השייכים לממלכת אוסטריה, שיש אפשרות לנסוע לאוסטריה, לוינה, ושמה לא יכולים לומר שהשובע הוא יותר מדי, אלא ששמה אפשר בדוחק להשיג אוכל די ועבודה. זאת אומרת שאיך שהוא יכולים להסתדר שמה. אז התחילו לנסוע. עד סוף המלחמה הספיקו 400 משפחות לעבור מק"ק צפת לוינה. ומ-400 המשפחות האלה, ארבע מהן עלה בידם להשיג דירה לגור, וכולם הסתובבו מאחד לשני. בהונגריה, בוינה, במקומות אחרים בצ'כיה, וגם בפולניה. אני, או יותר טוב לומר, זוגתי, היא נסעה לוינה שנה יותר מוקדם ממני, אני נסעתי אחר כך.
היא הספיקה, עלה בידה למצוא דירה. אז לנו הייתה דירה ועוד שניים שלושה היו להם דירה, וכל השאר הסתובבו מאחד לשני.
לא פעם אחת קרה שישנו אצלנו בבית, כל הבית שלנו היה מהדירות הכי קטנות, חדר אחד, פרוזדור קטנצ'יקל, אולי ברוחב של מטר על אורך שני מטר. זה היה פרוזדור ועל יד זה קבינה צרה מאוד, זאת הייתה הדירה. לזה כמובן היה גם מטבח. מי מדבר על אמבטיה וכדומה, זה לא בא בחשבון, אפילו לא חלמנו על זה.
אבל לא היה חסר לנו, התרגלנו כבר לחיות בדוחק, ואנחנו מצאנו את עצמנו מאושרים נגד האחרים, מה שלהם גם זה לא היה…
איך שלא יהיה, לא פעם קרה שעשרה-עשרים אנשים ישנו אצלנו, ולא היה לנו כל מיטה לתת להם, פשוט לקחו את המזודות שלהם, שמו למראשותם וככה ישנו. בשלנו כמעט יום יום סיר מלא עם מרק, מרק פירות, מרק ירקות, וכשהגיע הזמן לאכול, לנו לא נשארה אפילו מנה אחת. אז אכלנו פשוט מאוד לחם יבש. כמעט אינני יכול לומר בדיוק לחם יבש, אבל לא היה חסר הרבה מזה. אולי היה לי קצת מרגרינה למרוח על הלחם. הלחם לא היה מקמח לבן, אפילו לא מקמח, איך אומרים, כמו שאנחנו רגילים פה בארץ, זה היה חצי סובין, והחצי השני היה קמח של תירס, וכל מה שעלה בידי ממשלת אוסטריה להשיג, אז הכל נכנס בתוך הלחם, אז כמובן שהלחם לא היה כל כך טעים, אבל היינו שבעי רצון שעלה בידינו לאכול לחם לשובע. אותו הלחם האכלנו גם את האורחים שלנו. אני רוצה לגעת פה בנקודה חשובה בנוגע לאוכל: כשבאו מארץ ישראל לוינה, ממשלת אוסטריה קיבלה אותם בסבר פנים יפות, והם היו נקראים מהגרים, והיא הייתה נותנם להם כרטיסי מזון. אז בלי לגור בוינה לא נתנו כרטיסים. החברה באו לוינה והתאכסנו אצלנו, ועיריית וינה נתנו להם פתק שהם גרים בוינה ברחוב זה וזה במספר זה וזה. על סמך הפתק הזה הם קיבלו כל אחד ואחד, כל נפש שני קרונים ליום. אז מה היה לנו כדאי כל כאב הראש הזה? אנחנו לקחנו מהם את כרטיסי המזון. יצא שלנו היו כמה וכמה ככרות לחם מיותרות, והמיותרות מכרנו, וזה היה חלק גדול מפרנסתנו שם בוינה. אינני יכול לומר שכל פרנסתנו, אבל חלק גדול – כן.
לנו היה אוכל די, איך אומרים, תפוחי-אדמה, הכל נתנו במנות, בכרטיסים, מרגרין וכד', סוכר, קמח, אטריות ושומן, הכל הולך במנות, ואנחנו קיבלנו את המנות, זאת אומרת את האוכל, והם קיבלו את שני הקרונים ליום לכל נפש.
כמובן שחיינו בוינה לא היו כל כך, איך אומרים, משיבת נפש, סבלנו די. תתארו לכם שיום יום באים נוסעים על גבי נוסעים, ואנחנו לא היינו בעלי בתים מלבד הדירה. מי שאל אותנו מי שם לב אלינו? אף אחד לא שם לב אלינו, לא התחשבו בנו, ולמען האמת לא הייתה להם שום ברירה, מה הם יכולים לעשות?
הם היו באים בשתים עשרה בלילה, בשתיים בלילה, בזמן הרכבת מהונגריה לאוסטריה, ומי, מי התחשבן? דופקים בדלת עד שמעירים אותנו מהשינה, ונכנסים לישון. כשהגיע זמן שהשתדלו לסדר לנו שירות לנסוע חזרה הביתה, אז היה חסר לנו המון דברים: ראשית כל אוכל לדרך, ב' כסף להוצאות הנסיעה, וג' כולנו היינו ממש בידיים ריקות. אני במשך זמן היותי בוינה הספקתי לחסוך עד שהגעתי לשמונים אלף קרונען, וכשהתחילו לדבר בנוגע לנסוע בחזרה הביתה, בשביל כל השמונים אלף קרונען, נתנו לי שמונה לירות. תתארו לכם איזה חשבון, איזה, איך אומרים, איזה רכוש זה היה, שמונה לירות.