אני התחלתי באמת מא', וסבלתי נורא. לא ידעתי איך מחזיקים מברשת ביד. לא למדתי אף פעם עם מברשת. התחלתי לעבוד בעיר העתיקה אצל הסבא והסבתא. שמה לקחתי איזה חדר קטנצ'יק, ושמה התחלתי. זו הייתה התחלה בלי ברכה, לא ידעתי איך מתחילים ואיך גומרים. עברתי ברחוב יפו, אז אני ראיתי בית-מסחר לחומרי ציור.
"הנה צייר!"
אז הוא קרא ואמר לי שהוא רוצה לצבוע את החנות בצבע ג'וזי.
"אתה תוכל? רגע, אתה תוכל לצבוע לי את החנות בצבע ג'וזי?"
אמרתי לו: "מדוע לא?"
"כמה אתה רוצה?"
"שלוש עשרה לירות."
אינני יודע אם המחיר היה קטן או גדול. הסכים לתת לי את שלוש עשרה הלירות.
עכשיו נשאר להבין מה זה ג'וזי?
אינני יודע מה זה. אני קיבלתי את העבודה, אבל אינני יודע. כשיצאתי החוצה, פגשתי במקרה אחד צבעי, ר' ישראל שקלנסקי היה שמו.
"ר' ישראל, אתה רואה? אני קיבלתי משימה לצבוע את החנות בצבע ג'וזי."
"אה, לעשות צבע עץ…"
אז ידעתי כבר מה זה ג'וזי.
כעת עמדה השאלה: איך עושים צבע עץ? אינני יודע!
נכנסתי ללוי, חנות של צבעים. היה שמו שיעה לוי, או משה לוי, לוי היה שמו. ניגשתי לזה שמכר את הצבעים, הפועל: "תן לי צבעים לצבע ג'וזי, לצבע עץ."
"איזה אתה רוצה אומברה, טרדסנט, או צבע אדום?"
"עדיין לא החלטתי איזה גוון לעשות, תן לי מכל הצבעים קצת, בחצי גרוש כל אחד."
אז הוא נתן לי בחצי גרוש מעט מעט, ואני הולך לי עם כל הצבעים האלה, ובא הביתה, ומתחיל לעשות ג'וזי, וזה זיפת, לא ג'וזי.
מה עושים? זה רע מאוד. אני שם את הצבע, מכל העבודה שלי יוצא זיפת, לכלוך.
אז ניגשתי לסוחר ואמרתי לו: "כמדומני שטעית, לא נתת לי את הצבע הנכון, מה שאני צריך לעשות בשביל צבע עץ."
אמר לי: "לא, אני נתתי לך דווקא את הנכון. אלא אולי אתה לא שמת די טרפנטין ודי סקטיב?"
"הו, שמתי די והותר."
"אולי שמת פחות?"
"יכול להיות! אז תן לי עוד מעט."
אז הוא נתן לי קצת סקטיב וקצת טרפנטין.
טוב, ב"ה, יש לי חנות.
אני נגש אליו. אמרתי לו: "גיט מיר דא, פתר די פילונגען."
"אה, איר ווילט דעם אבצאג פאפיר?"
זאג איך העם: "יא!"
און נעמט דעם אבצאג פאפיר, און גיי העעים, קלעפ אהער קלפעם אאין, סי לא היה ולא נברא.
גיי איך שיין קריק צו מיין סוחר און זאג העם: "האסט מיר געגעבען האלטען פאפיר."
זאגט הער מיר: "איך האב אייך נישט געגעבען האלטען פאפאר, איך האב אייך געגעבען דוקא אגוטעען פאפיר. אובער האט איר פארגעסען, אפשר, קען זיין, באגעססען?"
גיי איך שיין קריג אהיים, איך וויל באנעסטען, סי ווישט זאך אוב די גאנצע פארב. ווי קען דאס זיין?
הנייר כל כך דק, אם מרטיבים בצד השני, הרטיבות מעבירה את הצבע של המוצר על המקום.
אז ראיתי שזה לא עסק, להרטיב את זה מצד ימים זה מלכלך, לא, זה מוריד את הצבע. אבל סוף כל סוף, החושים שלי עבדו די טוב, הפכתי את זה והרטבתי את זה. כשהרגשתי שזה כך, כבר רטוב משני הצדדים, שמתי את זה על העץ עם סמרטוט, עברתי על זה, והורדתי את הנייר.
"יופי, עוד איך יופי."
מה יש לספר, כשגמרתי את החנות, באו לראות את זה כל ירושלים, לראות את היופי של החנות.
מאז נהייתי צבעי ממדרגה א'.
כשאני עשיתי אחרי כמה שנים צבע בעץ, לא היה מי שיכול להתחרות איתי, ככה עליתי ממדרגה למדרגה.
