הסבא ר' מאיר חיים, בנו של רנ"ב והאבא של האבא שלי, היינו אני והוא שנינו יחד בסוכה. אז הוא אמר לי: "שמע, יצחק: אני רוצה לעשות איתך קונץ."
"מה הוא הקונץ שאתה רוצה לעשות?"
"לא עניין שלך. אתה רק תשב שקט ותסתכל עליי." והתחיל להרדים אותי בהיפנוזה. האמת אגיד שלמדרגה של שינה עמוקה הוא לא הביא אותי, אבל כלא ער ולא ישן הייתי, והוא התחיל לשאול לי שאלות בענייני רפואה וענייני פוליטיקה וכד', וכד', ואני, כך הם אומרים, על כל שאלה עניתי תשובה מדויקת ונכונה, אבל אינני זוכר את זה. אני זוכר רק שנפל עליי חשק מאוד מאוד לישון. אני חושב שלא ישנתי, אבל הם אומרים שכן ישנתי, ורצו לשלוח אותי לעבר הירדן. אז אני אמרתי להם: "אם ללכת לעבר הירדן, אז אני מוכרח לעלות על הסוכה, ומהסוכה אני אלך ישר לעבר הירדן." וקלקלתי חלק גדול מהסכך של הסוכה. זה אני כן, זה אני זוכר. זה קרה לא מאתמול ולא שלשום, אולי לא אגזים אם אומר שישים שנה, אולי יותר משישים שנה, אבל זו עובדת קיימת, לכן עלינו להודות שלהיפנוזה יש כוח, אבל זה המהפנט, גם לו צריך להיות כשרון מיוחד, יען כי אני הייתי בחור די חזק, וזה, כך אומרים, כלל גדול שהמהפנט צריך לו כוח יותר חזק מזה שהוא רוצה להפנט אותו, וכמובן הזיידה היה כבר בן-אדם מבוגר ואולי גם זקן, ואני הייתי בחורצ'יק צעיר, מלא מרץ, וזה לא הלך לו כל כך מהר, הוא עבד איתי קשה, עד שהביא אותי למצב הזה.
זה היה האבא של האבא שלי, מאיר חיים בן ר' ניסן בק.
הוא היה בכלל בן-אדם, איך אומרים, די ער ומבין טוב מאוד את הדור הצעיר, ותמיד כשרצינו משהו איפה שאי אפשר לפעול, פנינו ישר לסבא רמ"מ.
לו היה טבע כזה, שלא היה יכול להחזיק כסף. אם במקרה הגיע לידו משהו, סכום קטן או סכום גדול, היה מתחיל לצעוק: "נימל, בוא הנה", ונתן לו שלוש עשיריות, זה היה שלושה צעגערלאך, קראו לזה אז. "יצחק קים דו אויך אעד", ונתן גם לי, וסבתא היא לא הייתה כל כך שבעת רצון מזה, יען אחר כך לא היה בשבילה.
אבל הוא לא הביט על זה, והנכדים היו חביבים עליו מאוד מאוד, והוא היה תמיד מספר להם סיפורים, והראה להם קונצים מה שהביא מ… הוא היה זמן די גדול בלונדון. הוא היה, איך אומרים, חכם מחוכם, לא היה בטלן.
