עוד בהיותי ילד קטן, כשלמדתי אצל המלמד, בחדר, אהבתי מאד לצייר. זוכר אני כיצד ציירתי "מזרח": לקחתי גליון נייר, אריזה גדולה, הנייר היה יותר גדול ממני, והתחלתי לצייר.
אני מוכרח לומר שאני בעצמי מתפלא על הכשרון הגדול שנגלה בציורי. כמובן שהיה זה עדיין מעשה ידי ילד, אבל הצבעים והרעיונות היו ממש גאוניים.
ודוקא כשגמרתי לצייר את המזרח, היה חסר לנו כסף להדפסתו, אז עשינו כל הילדים שלמדנו יחד בחדר, קואופרטיב, וכל אחד ואחד הביא גרושים אחדים. אז בימים ההם היו מטליקים. כל ארבעה מטליקים היו גרוש, וכל מאה ותשעה גרושים היו נפוליון זהב אחד.
אז אספנו מג'ידה אחד. זה היה בערך עשרים, עשרים ושלוש אגורות, בערך סכום כזה היה מג'ידה של כסף.
כל אחד ואחד לא רצה לסמוך על השני, אז הלכנו, כל ילדי החדר יחד, לדפוס של מונזון, דפוס אבן של מונזון, שהיה אז בימים ההם הדפוס היחידי שהדפיס דברים כמו קבלות, מזרחים וכדומה.
אז מונזון ראה שנכנסו ילדים לחדרו, ואחד מהם מחזיק בידו איזו חבילה גדולה. אז הוא ניגש אלי. אני כמובן החזקתי את החבילה, לא סמכתי על החברים שלי, והוא אמר לי: "אינגאלע, אינגאלע, וואס ווילסטה?" (ילד, ילד, מה אתה חפץ?), אז אני פתחתי את הנייר שלי והראתי לו את המזרח.
והוא שאל: "מה אתה רוצה עם המזרח?"
אז אני הסברתי לו שבאנו הנה, כי אנחנו רוצים להדפיס את זה.
והוא אמר: "הבאת כסף?"
אמרתי לו: "כן, בטח, בלי כסף אנחנו נבוא לבית הדפוס?"
אז הוא שאל: "כמה כסף הבאת?"
אמרתי לו: "מג'ידה שלם!"
אז הוא צחק ואמר לי: "אינגאלע, אינגאלע, לך הביתה ותביא לי חמישים נפוליון זהב, ואז אדפיס לך מזרח הרבה יותר יפה משלך."
כמובן שהתחלתי לבכות, וברחתי יחד עם כל החברים שלי, וכך בא הסוף לקואופרטיב שלי. את הסיפור הזה לא אשכח לעולם!