כשבאתי מוינה, והתחלתי לחפש עבודה, זה היה בשנת 1920, ועבודה לא הייתה מצויה בכל פינה ופינה, רציתי להיות אפילו מנקה רחובות. להיות פקיד ממשלתי, יותר נכון פקיד עיריה, לא עלה בדעתי, לא עלה בידיי.
אחי, הגדול ממני, עבד אז בג'וינט, ניגשתי אליו, אמרתי לו: "שמע חביבי, אני יודע לצייר, אולי תיתן לי לצייר את הדירה שלך? ואתה לא צריך לשלם לי כלום, רק תתן לי לאכול, אין לי מה לאכול."
את אשתי שלחתי לצפת, אצל ההורים שלה, ואני הייתי אצל ההורים שלי. וגם ההורים שלה וההורים שלי, להם לבד לא היה מה לאכול. ואחי היה כפי שאמרתי פקיד בג'וינט, אז הוא הסכים תכף ומיד. התחלתי לעבוד. עבדתי שבועיים על שני חדרים, ולא ידעתי אם גמרתי או לא גמרתי, יען כי זה היה העבודה הראשונה שהתחלתי לעבוד במברשת. עד עכשיו עשיתי כמה עבודות, אבל רק על נייר בעפרון, אבל תכף ומיד לעבור מנייר עם עפרון לסיד, לצייר חדרים, זה היה דבר חדש. עוד לא ידעתי אם כבר גמרתי, יצאתי ידי חובתי או לא.
בא יהודי אחד, שמו היה ר' משה לוי, הוא היה גם כן סייד, וצייר חדרים, בתים, והוא שאל אותי: "מי צייר את זה?"
אמרתי לו: "נו, אתה רואה שאני עובד פה."
"אה, אה, אה, אתה באמת מומחה גדול, חבל אתה תוכל להרוויח הרבה כסף."
אז אמרתי: "אדרבה ואדרבה, תן לי עבודה ואני אעבוד באיזה מחיר שהוא, רק שיהיה לי מה לאכול."
אז הוא אמר לי: "אני לא יכול להתעסק עם אומנים כאלה, אני פועל פשוט, מסייד את החדר ולוקח לי כמה שילינגים, וזה הכל." אבל לעשות עבודות כאלו זה רק מומחים מיוחדים, אז מי הם המומחים המיוחדים.. אמר לי: "כן, תגש למלניק ותאמר לו שייתן לך עבודה, ואני בטוח במאה אחוזים שמלניק ייתן לך את העבודה, וישלם לך מחיר די טוב, אולי אפילו חצי לירה ליום!"
כששמעתי את המילה חצי לירה ליום, לא עלה בדעתי שאפשרי דבר כזה, יכול להיות שכבר הגענו לימות המשיח, חצי לירה ליום זה לא צחוק. עזבתי את העבודה באמצע ונגשתי למלניק. מלניק הביט עליי וחשב, אני מתאר לי ככה, ששוב איזה מין שלימזל בא אליו, מה הוא רוצה ממני?
אז אני תיארתי את עצמי. עמדתי לפניו ואמרתי לו: "שמע חביבי, אני בעל מקצוע ממדרגה א', ואמרו לי שאני אוכל להשיג אצלך עבודה."
היו צריכים לצייר על שלט על עמוד, אדם שלובש חליפה, ולכתוב מה שצריכים לכתוב. אז הוא מראה לי עם האצבע: "כך, תעמוד, טלל, בפוטל, דלל…" אני לא מבין מילה אחת ממה שהוא מדבר אליי. הוא דיבר אליי באמת כאילו אני הייתי כבר זקן ורגיל בעבודה, עבדתי כל הימים. אבל אני עוד לא התחלתי לעבוד, אז אני התביישתי לשאול לו שיסביר לי שוויה שוויה מה שהוא רוצה, ואותו הזמן לא הבנתי מה שהוא מדבר אליי: "בן באמת, בו בוא, בו, בו, פה תעשה… ושם…"
שוב פעם אני לא הבנתי. אז אני ביקשתי מהרבש"ע שישלח לי איזה קלינטורה, שייקח אותו מידי, ואני לבד אתחיל לשבור את הראש.
ותפילתי נתקבלה. באותו הרגע בא. "מלניק, קוראים לך!"
אז הוא יצא, ואני התחלתי לעבוד. עוד לא ידעתי בין ימיני לשמאלי, והידיים התחילו לרעוד לי, ממש כמו מחלה, כמו, איך שאומרים, פילנציה. בינתיים גם מלניק ניגש אצלי, וראה מה שאני לא עשיתי, או נאמר לזה, מה שאני לכלכתי, אז הוא אמר: "תסלח לי, אני רואה שאתה עוד לא התחלת אפילו לעבוד, זה קשה לי, בטח יש לך כבר שבעה ילדים, אתה צריך לפרנס אותם. הוא הכניס את ידו לכיס, והוציא שילינג אחד ונתן לי בשביל הטרחה. אז התחלתי לבכות, אבל באותו זמן ידעתי שהוא צודק, לא עבדתי, ומה שעשיתי היה צריך למחוק, אין לי שום דבר נגדו, אני, כמדומני שלקחתי את השילינג, הגם שזה דקר לי כמו חרב בלב, אבל לא היה לי מה לאכול, אז גם השילינג היה שווה. כשיצאתי, אמרתי לו: "שמע מלניק, אתה לא אשם, אתה בן אדם ישר מאוד, אבל אני מכיר את עצמי, אתה לא מכיר אותי. לא ייקח הרבה זמן עד שהמתלמד הזה יהיה לך קונקורנט גדול מאוד."
הוא צחק ואני הלכתי.
כפי שסיפרתי לך כבר, אני שכרתי חנות ברחוב יפו, והתחלתי לעבוד. כמובן שאני עוד לא הייתי מפורסם כל כך, אבל כמה וכמה שלטים כבר יצאו החוצה, וכל שלט יצא בחתימת יצחק בק. פעם ישבתי בעבודה. נכנס ערבי אחד, ומבקש ממני שאני אבוא איתו. אז הלכתי. שמו היה קריקוריאן. הוא היה ארמני, אופטיקאי. הוא רצה לצייר על הויטרינה בזהב, ולמטה על העץ, לצייר תמונות. אמרתי לו שאני המומחה הידוע בעבודות כאלו.
כשגמרתי את העבודה, וקיבלתי שלוש עשרה לירות, זה היה הון שלא יאומן כי יסופר, שלוש עשרה לירות בזמן שפח של שלט, שני מטרים על שני מטרים, עלה שמונה גרוש, וככר לחם שמונה מיל, וקורה גרוש אחד ושלושה מיל, זה היה באמת מחיר גדול מאוד, זאת אומרת הון גדול, ואני עומד לי בחנות אחר כך ועובד, פתאום אני רואה את מלניק מכניס את האף שלו: "מי, מי עובד שמה? מה? בק?"
אמרתי לו: "כן, בק." הוא נכנס אליי: "אני מוכרח לספר לך מה שהיה."
"בבקשה, אני מוכן לשמוע."
"הארמני הזה שאתה עבדת אצלו, בא אליי." – כך הוא מספר לי, "ואני ביקשתי ממנו 13 לירות בשביל העבודה. הוא לא רצה לתת לי, ואני עשיתי לי חשבון: אני לא מפחד ממנו, עבודה לא תלך מידי, לא תצא מידי, יען כי אין ציירים בירושלים, או אני או, (אז היה קואופרטיב כזה, "יצירה") או אני או 'יצירה'. אז אני אגש תכף ומיד ל"יצירה", אספר להם את כל העניין ונעשה בינינו שותפות: מה שיקחו יותר מ13 לירות נחלק בנינו, ואותו דבר אם הוא לא ירצה לתת להם ויבוא שוב פעם אליי, אז אני אתן להם איזה שכר טרחה. אבל לחשוב שבק יכנס באמצע, והוא יהיה הקונקורנט שלנו, זה לא עלה על דעתי. אני מוכרח להגיד לך את האמת, שאתה עשית את העבודה יפה מאוד מאוד, ואתה מומחה, תסלח לי על מה שעבר, מה שעבר – אין."