אנחנו גרנו בעיר העתיקה איפה שבונים היום בניינים חדשים בשביל עובדים, או בשביל זוגות צעירים, או סתם בשביל יהודים, אז במחסן אחד היה צריף של השכן שגר על יד המחסן הזה, והחזיק אותו בתור מטבח. המטבח הזה, זאת אמרת הצריף הזה של המטבח, מצא חן בעיני, וסדרתי לי איזה מין מעלית שאני אוכל לעלות על התקרה של הצריף, ושמה סדרתי לי, איך אומרים, אטלה, בית מלאכה לציור.
לו היו לי הציורים היום, היו ממש שווים אלפי לירות. החוש של הציור, הציורים עצמם, היו כל כך מלאי חיים, ממש להתפעל, ולא היה להם אמונה שאלה הם ציורים של ילד קטן בן שנתיים. איך שזה לא יהיה, אני סדרתי שמה ציורים וגם פסלים.
פסל אחד: יהודי זקן עומד על יד עמוד ומתפלל. עם טלית ותפילין וגם סידור קטנצ'יק. רצו אז לתת לי, בימים ההם, שני נפוליון זהב בשביל זה. יכולים אתם לתאר שילד קטן עושה מין פסל כזה, ורוצים לקנות אותו ברצינות. אז לו היה לי הפסל הזה היום, הייתי מוכר אותו בחמשת אלפים לירות, ואני חושב שזה הרבה יותר שווה.