קם יהודי אחד ושמו פלזנבורג, והוא היה חבר מבית הכנסת של ישישים של אגודת ישראל. הוא קיבל עליו את הטורח להשתדל לעשות משהו בנוגע לפליטי ארץ ישראל.
הוא עבד המון בכל הצירים הנמצאים בוינה מהארצות הזרות, למשל אנגליה, צרפת, שבדיה, וכד, ובקש מהם שיבואו לעזרה לפליטי ארץ ישראל, שיהיה להם היכולת לחזור בחזרה הביתה. הוא התחיל ללכת, מחלק קיבל אוכל, מחלק קיבל הוצאות לדרך, הציר האנגלי נתן לו מתנה 17 מכונות תפירה לחלק בין המהגרים. לי הייתה הצלחה ואנחנו קיבלנו שתי מכונות – אחת בשבילי, זאת אומרת בשביל אשתי, ואחת בשביל אחותה.
היינו מהמאושרים מבין הפליטים.
בא אליי הבחור הזה, שהשתדל עבורנו, והציע לי, היות שהוא שמע שאני צייר, שאצייר לו תמונה, זאת אומרת לא תמונה, אלא תעודת הוקרה על פעולתו הגדולה שהרים תרומה של שבע עשרה מכונות תפירה בשביל הפליטים.
קרא אליי והתחיל לבאר לי את העניין, וביקש ממני שכל התעודה תהיה יותר ציור מאיך שאומרים שנורבריף. הוא לא אהב את זה. התחלתי לחשוב מה עושים, באמת, זאת עבודה לא כל כך קלה.
כשאני ישבתי אצלו, המוח תכף התחיל לעבוד: איזה תוכנית, איך לתפוס את העניין, באיזה קצה…
תכף ומיד, לא לקח הרבה זמן, והייתה אצלי כבר תוכנית גמורה.
אצלי היה נמצא כרטיס של ירושלים עיר הקודש: לקחתי נייר בגודל של מטר על שבעים, ואת התמונה הירושלמית, זאת אומרת של ירושלים עיר הקודש, ציירתי באמצע הנייר על אובל, ומסביב נשארו ארבע פינות.
בפינה הראשונה, מצד שמאל למעלה, ציירתי את היציאה מא"י, בגרמנית זה היה שם: "דאם אויסוואניגע דעם פאלאסטינייזער אויס פאלאסטינע."
ציירתי רחוב מצפת, יען כי אני נסעתי לוינה מעיר הקודש צפת. אז ציירתי רחוב צפתי עם הבתים הקטנים ועם הכפות העגולות, ובמרכז עמד יהודי זקן ורצה להרים חבילה על הגב, ולא הייתה לו אפשרות, אז ילדים קטנים עזרו לו להרים את המזוודה, או את החבילה, להרכיב אותה על הגב. על ידם עמד חייל או שוטר תורכי עם מקל ביד, ודחק אותם למהר וללכת.
זו הייתה תמונה ראשונה.
התמונה השנייה הייתה מצד ימין, למעלה: "דאס העלן די פאלאסטינייזער אין וויען": אותה משפחה, במקרה הצלחתי שהכירו את האנשים בתמונה א' עם תמונה ב'. הוא שוכב חולה, חולה במיטה, מכוסה עם סדין, ועל ידו ישבה אשתו, מחזיקה תינוקת על ידי השד, וילד קטן או ילדה קטנה, שוכבת לה וצועקת: "אמא, אני רעבה", ואמא מרימה את היד: "אין לי מה לתת לך."
זו הייתה תמונה שנייה.
התמונה השלישית הייתה מצד ימין למטה: אני השקעתי הרבה כוחות למצוא בדיוק את התמונה, מה שראיתי בעיני. הלכתי לתחנת הרכבת היוצאת מוינה לאיטליה. משמה היו יוצאים לארץ ישראל. ציירתי בדיוק את אותה התחנה עם כל הרכבות, ועל ידם ראינו איך שבאו מכל הצירים הזרים. בפרט בא מציר שבדיה. הם הביאו עגלה מלאה עם אוכל, ועשו זאת סרט, מאחד לשני להוציא את האוכל מהעגלה ולהכניס לרכבת. זו הייתה שרשרת ממש ארוכה. יש מי שנתנו לנו הוצאות לדרך, מי שנתנו לנו רק עידוד, וממשלת אוסטריה, לה לא היה שום דבר לתת לנו, היא נתנה לנו את הסדר. שוטר אוסטרי עמד מן הצד עם האצבע למעלה, והראה: "אכטונג, פיל אורד-ענונג."
כשהבאתי את התמונה למר פלדנרייז, כשהתחיל מהתמונה הראשונה הלאה לתמונה השנייה, אחת אחרי השנייה, הוא התחיל לבכות.
עכשיו אנחנו מתקדמים, מגיעים לתמונה הרביעית:
אותה משפחה שוב פעם. היא יושבת על יד מכונת התפירה ותופרת. הבית מלא עם תינוקות, מלא עם וילונות, עם פרחים, מקושט כמו אצל הברון רוטשילד, ועל יד עמד ילד קטן עם לחם שלם תחת הזרוע ודגל אנגלי: "הוך מיט איינגלאנד."
כשגמרתי איתו, כשהוא סיים עם התמונה, בתחילה בכה, כשבא לתמונה הרביעית התחיל לצחוק.
אני לקחתי בשביל התמונה הזאת 300 קרונען, ואז בזמן ההוא יצאתי שבע רצון.
אחרי ארבעה שבועות, או קצת יותר, קיבלתי הזמנה מהקונסול האנגלי לבוא.
אז הלכתי, התלבשתי כמו ג'נטלמן, ובאתי לפי הכתובת שהייתה בהזמנה.
כשנגשתי לדלת, השוער שאל אותי: "מה אתה רוצה, יהודי?"
אמרתי לו: "אני נקראתי לפה, אני מוזמן."
אז הוא אמר לי: "זאליכען יודען לאדען מיר נישט." (יהודים כמוך אנחנו לא מזמינים).
אני רציתי לתת לו סטירת לחי על המקום, שתצא לו הנשמה, אבל סוף כל סוף לא ידעתי את ה…, איך אומרים, את התכלית, למה קראו לי.
אז אני מוציא את ההזמנה ומראה לו: "זה נכון הכתובת?"
"אה, תסלח לי, תסלח לי."
חטף ממני את ההזמנה, ולקח כמה רגעים, יצא החוצה – אנחנו יודעים היום מה זה פיג'מה, אז בימים ההם לא ידענו מה זה פיג'מה, אבל ראיתי שזה לא, איך אומרים, הלבוש הרגיל שלו.
"אה די זי זאן ד"ר באק?"
"לא, שמי לא ד"ר בק, שמי בק, אבל לא ד"ר בק."
הוא לקח אותי בשתי הידיים והכניס אותי פנימה, על ידו בסלון, ושמה היו רהיטים ממדרגה ראשונה, והוא שאל אותי: "אתה ציירת את התמונה?" והתחיל לתת לי סימנים.
אמרתי לו: "כן."
"אתה יודע מה ציירת?"
אמרתי לו: "בטח שאני יודע, הלא אני ציירתי את זה."
"איפה התמונה שלך עכשיו?"
עניתי לו: "אין לי מושג. אני מסרתי את זה לפלזנבורג, ומה שפלזנבורג עשה עם התמונה, אין לי מושג."
אז הוא אמר לי: "אני אגיד לך: עד עכשיו הייתה התמונה בבית המלכות של אחותי, עכשיו שלחנו את זה למוזיאון בלונדון." הוא אמר לי את השם של המוזיאון, אבל למי עלה אז בדעתו שזה דבר כל כך חשוב… הוא נכנס פנימה והביא לי, שכחתי כבר, כמדומני 400 קרונען, ונתן לי, איך אומרים, דרינקגעלד, דמי שתיה. אני הודיתי לו ואמרתי לו שלא באתי הנה בשביל כסף. "אני את שלי בשביל העבודה קיבלתי, ואני יצאתי מאוד שבע רצון, ואני מודה לך מאוד בעד, איך שאומרים, טוב לבך."
הוא קם שוב פעם ונכנס פנימה והוציא לי פתק קטנצ'יקל כזה, ואמר לי: "שמע, אני נותן לך את הפתק הזה, בכל העולם, איפה שיש לאיינגלאנד דריסת רגל, עם הפתק הזה יפתחו בפניך כל השערים.
זה היה בימי האנגלים, ובארץ ישנם אנגלים, וזה יביא לי מי יודע איזו תועלת גדולה, איך אומרים, די הגונה, ולא ידעתי איפה להחביא את זה. כשהייתי בוינה, כל הזמן ידעתי שאני אבוא לירושלים, וירושלים עיר ריקה, כי כל המכשירים וכל הכלים נמצאים איתנו בוינה. אז כל פעם שהיה לי איזה כסף מיותר, קניתי משהו, משהו, משהו, עד שמלאתי ארגז מלא. בארגז החבאתי את הפתק.
כשבאנו בשעה טובה ומוצלחת לארץ ישראל, אז על כל החפצים שהבאנו לא שמתי לב, וכשהתחלתי לחפש את הארגז עם הכלים, הצבעים, המברשות, לא מצאתי אותו, ועד היום אינני יודע איפה הוא נעלם.
