ציורי הקיר ב'ישיבה הגדולה במאה שערים'

ציורי הקיר והאמן:

בשנת 1949 החל האמן יצחק ב"ק לעטר את קירות בית הכנסת. עבודה זו, כמו מרבית שיפוצי הבית מומנה בידי תורמים מברוקלין – "ציון דובער תורה פאנד" בראשות המייסדת אסתר פייגעל ליבוביץ'. יתכן שציורים אלה לא היו הראשונים וקודם לכן צוירו ארבע החיות – אחד הנושאים הנפוצים בעיטורי בתי הכנסת באותה עת במזרח אירופה ובארץ. כך, למשל, בבית הכנסת 'תפארת ישראל' הידוע גם בשם 'ניסן ב"ק' (שהיה אבי סבו של יצחק), עיטרו החיות את פינות הבית ובבגרותו יצחק ב"ק עצמו שיפץ וצייר מחדש חלק מהציורים הללו. כמו כן, החיות היו חלק מקישוטי הסוכה, שצייר במהלך שנות עבודתו. בתקופה זו כבר היה ב"ק צייר בעל שם, שנודע בעיקר בציורי בתי הכנסת ובציורי 'המזרח' והעיטורים לסוכה. אחד מבתי הכנסת הראשונים שצייר, היה בית הכנסת 'בית יהודה' בשכונת 'בית יעקב' הסמוכה לשוק מחנה יהודה, שנבנה בין השנים 1877 ל1881 בידי קהילת הפרושים בירושלים. על כל אחד מארבעת קירותיו מצויר מקום קדוש: הכותל המערבי, קבר רחל, קבר שמעון בר יוחאי וקבר ר' מאיר בעל הנס. 'בית יהודה' הוא אחד מכשמונה עשר בתי כנסיות שב"ק עיטר, לצערנו, לא כולם אותרו.

אולם, אין ספק שגולת הכותרת ליצירותיו של ב"ק הייתה העבודה ב'ישיבה הגדולה' במאה שערים. בציורים אלה שילב את כישרונו האמנותי, לא רק בציורים עצמם אלא גם בתכנית העיטור המתוכננת ופרושה על קירות בית הכנסת ותקרתו, תוך התאמתם למבנה, והענקת פרשנות התואמת את תפיסת עולמו. כל אחד משני האגפים עוטר באפריז דקורטיבי היקפי הממסגר מחזור סמלים: באגף הדרומי מופיע מחזור חודשי השנה וסמלי המזלות, ואילו באגף הצפוני – ציורי השבטים ודגליהם. בארבע פינות האולם, מתחת לתקרה ומסביב לקירות מובאים ציורי המקומות הקדושים מלווים בכתובות.

"הבט נא השמיימה" – תריסר שבטים ומזלות:

כל אחד ממחזורי הסמלים מורכב משנים עשר מדליונים המאוגפים בזוג דגלים צבעוניים. המדליון ממסגר את שם החודש או השבט, ובהתאמה באפריז שמתחת למדליונים, מופיע סמל ממוסגר במסגרת מרובעת. שני מחזורי הציורים של המזלות והשבטים, אינם משולבים יחדיו. אולם להופעתם המשותפת זה בצד זה, קיימים מקורות מוקדמים, חלקם טקסטואליים וחלקם חזותיים. ההקבלה בין השבטים והמזלות נובעת מסמפר שנים עשר, הזהה בשני המחזורים. המכנה המשותף היה בסיס לפרשנות ולאנלוגיה בין השבטים והמזלות, המצביעה על סדר קוסמולוגט: "הבטיח הקב"ה את אברהם שיעמיד הימנו שנים עשר שבטים שנאמר 'הבט נא השמימה'. כשם שבשמים שנים עשר מזלות הללו שהעולם מתנהג בהם כך אני מעמיד ממך שנים עשר שבטים…" (אגדת בראשית ע"ג, 1). יתכן שתמונה זו עמדה בבסיס הבחירה של ב"ק להציג את השבטים והמזלות על התקרה, רמז לכיפת השמיים, בדומה לעיטורי בית הכנסת במזרח אירופה.

סמלי השבטים:

להופעת סמלי השבטים באמנות, היה קשר הדוק לציונות. בחיפוש אחרי נושאים בעלי משמעות ומסר שיסייעו בעיצוב הזהות היהודית-ישראלית המתחדשת בארץ ישראל, תפסו השבטים מקום מרכזי. הופעתם התבססה על המסורת היוצרת זהות בין שנים עשר השבטים לאומה, שמקורה בברכת יעקב לבניו (בר' מט), בטרם הפכו לעם. המסורת התנ"כית מזהה את השבטים עם בניו ונכדיו של יעקב והם נקראו יחד "ישראל", לאחר ששמו של יעקב הוסב לישראל (בר' לב, כג-לג). על פי מסורת זו חולקו בני ישראל לשתים עשרה קבוצות התואמות לבני יעקב (שם לה, כב-כו), אליהם נוספו בניו של יוסף – אפרים ומנשה, שהחליפו את מקומו של אביהם ונחשבו לבניו של יעקב (שם מח, ה).

הברכה ניתנה סמוך למותו של יעקב, עיתוי שעל פי התפיסה המקראית, מקנה לה תוקף מיוחד. יעקב ביקש לסכם את מעשי הבנים ולהצביע על עתידם (בר' מט, א). בניגוד להקדמה, רק פעמים ספורות הוא מרמז על העתיד לבוא, ועל כך מעיר המדרש: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (תלמוד בבלי, פסחים נ"ו, ע"א). אולם, למרות התפיסה המדרשית, סימלה הברכה את התהוותה העתידית של האומה. גם ברכת משה לשבטים, סמוך למותו, נושאת אופי משיחי המבשר את העתיד להתרחש. משמעותה נתעצמה כיוון שנאמרה מפי המנהיג, שהוציאם ממצרים וגיבש אותם לעם.

האופי האליגורי של שתי הברכות, ועושרם של הדימויים החזותיים המרמזים על תכונותיהם של הבנים או השבטים ועל אירועים מחייהם, עמדו בבסיס אימוצם והפיכתם לסמלים מזהים לבנים, ואחר כך לשבטים.

הופעתם החזותית נועדה, בתקופה זו, לבסס את הזיקה לארץ ישראל ומאוחר יותר למדינת ישראל. היא תרמה לעיצוב התודעה כי ההתיישבות החדשה היא המשכיות להתנחלות השבטים ולהבטחה האלוהית. ב"ק, שהכיר היטב את השפה החזותית המקומית ואף השתמש בה, לא אימץ את הרעיונות הציוניים לגאולה המתממשת, ויתכן שדווקא התפסיה המשיחית לגאולה העתידה, המצויה בטקסים התנכיים והמדרשיים התאימו יותר לדעותיו.

האמן שהיה בקי במקורות התנ"כיים והמדרשיים, בחר לתאר את השבטים והתבסס על ברכת יעקב לבניו (בר' מ"ט) ומדרש 'במדבר רבה' (ב, 7), שאף הוא נסמך על הברכה אותה בירך יעקב, והוסיף עליה את ברכת משה לשבטים (דב' לג) ופרשנויות נוספות. כל אחד מן השבטים מיוצג על ידי דגל צבעוני המאגף את שמו, ומתחתיו מצויר הסמל התואם. כך צייר את סמלו של הבן הבכור ראובן וייצג אותו, על פי המדרש, בפרחי דודאים אדומים, המרמזים לסיפור: "וילך ראובן… וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו…". רחל, שקנאה באחותה שכרה את הדודאים, שנחשבו לצמחים מעוררי אהבה וחשק, בתקווה שיעזרו לה להרות וללדת (בר' ל, יד; ראה כאן). בניגוד לברכת יעקב, הפריד המדרש בין שמעון ללוי, ובהתאם לכך גם האמן צייר אותם בנפרד. שמעון מיוצג ב"'עיר שכם' (ראה כאן). ואילו שבט לוי מסומל, בהתאים לתפקידו בעבודת הקודש, ועל פי ברכת משה לשבטים: "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך" (דב' לג, ז). האורים והתמים שובצו על כתפות האפוד של הכוהן הגדול. החושן המלבני היה משובץ בשתים עשרה אבנים טובות, שכל אחת מהן ייצגה את אחד משבטי ישראל, נתלה על חזהו של הכהן והיה אחד ממרכיבי לבושו (שמ' כח, טו-ל; וי' ח, ח, ראה כאן). תיאור דומה המלווה בשמו של כל אחד מן השבטים צייר ב"ק בתקרת בית הכנסת ב'בתי ורשה'.

הסמלים של יהודה – אריה; זבולון – ספינה; דן – נחש; נפתלי – איילה(ראה כאן); גד – אוהלים ובנימין – זאב(ראה כאן), זהבים בברכת יעקב ובמדרש ואינם בעלי עניין חזותי מיוחד. לעומתם בחר ב"ק לחרוג מהמקור המדרשי ותיאר את יששכר "חמור גרם", על פי ברכת יעקב(ראה כאן). יש לציין שהפרשנות המדרשית הציגה את יששכר בעזרת כוכבים ואביזרי אסטרונומיה, על פי הפסוק: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" (דה"א יב, לב). הפסוק "ואשר שמנה לחמו" לשבט אשר, נתפרש על ידי המדרש, כשמן, כלומר עץ זית.

ב"ק חרג בתיאורו מהתבנית החזותית של אמני בצלאל, אף שמחזור סמלים מאסכולה זו היה כבר מצוי בבית הכסת לנגד עיניו. העמוד (שטנדר) שליד ארון הקודש נתרם בידי חיים אריה ולאה לבית בוקסר, לזכר בנם אברהם שמריהו, שנהרג בהרי ירושלים בשנת תש"ח. הלוח ניצב מעל העמוד, מעוטר בקשת המורכבת משתים עשרה מגיניות ובהם סמלי השבטים. בתוך הקשת קרני שמש והכתובת 'מזרח', המסמנת את כיוון התפילה, ומתחת מופיע תיאור של ירושלים. שתי קשתות נוספות וקטנות ממסגרות את תיאורי הכותל המערבי מימין, וקבר רחל משמאל. האמן החתום על העבודה הוא שמואל חרובי (1961-1897), בוגר בצלאל ומוכר בציורי פרחים וצמחים, פרי עבודתו המשותפת עם הבוטנאי אפרים הראובני.

סמלי החודשים:

מחזור סמלי החודשים מתחיל בחודש ניסן ובסמלו – טלה, שצויר בפינה הצפונית-מזרחית באגף הדרומי, ליד ארון הקודם. המשכו הוא נגד כיוון השעון. למעט מזלות המסומלים בדמויות אדם, הסמלים אינם בעלי עניין מיוחד. כדי להמנע מתיאור דמויות במזלות לחודשים סיון, אלול, כסלו ושבט, בחר ב"ק בפתרונות שונים: במזלות תאומים ובתולה הוחלפו הסימנים בשמות המזלות(ראה כאן). מזל קשת מיוצג כיד מותחת קשת, ואילו מזל דלי מתואר כדלי תלוי מעל לבאר, שבעבר עמדה בחזית הישיבה הגדולה.

האיקונוגרפיה של המזלות קשורה קשר הדוק עם המסורת האיקונוגרפית של בתי הכנסת במזרח אירופה. כך, למשל, מחזור המזלות מתחיל בחודש ניסן ובמזלו טלה, מאפיין את המסורת היהודית מאירופה (המתבססת אף היא על מסורת יהודית מוקדמת יותר). לעומת זאת אנשי בצלאל בחרו בדרך כלל להתחיל עם חודש תשרי ומזלו מאזניים, כמו למשל בעיטור הקרמי של חזית בית הספר משנת 1928.

על אף ההימנעות מתיאורי דמויות אדם, ב"ק חרג מההלכה שנקבעה בימיו בידי הרב שמואל העליר, שפסק שאף צורות בעלי חיים אינן מותרות בבית הכנסת ובכלל. פסיקה זו ניתנה ככל הנראה בעקבות הצבת ארון קודש חדש בבית הכנסף האר"י האשכנזי בצפת. כמו כן, הוא לא נמנע מציור דמויות אדם מחוץ לכותלי בית הכנסת, למשל באיור 'חד גדי' שבו נראה אבא הקונה מהסוחר גדי בשני זוזים, בעוד הילד יושב ומתבונן. משפחתו של ב"ק מעידה גם על סיפורי תנ"ך מאוירים בדמויות.

מקומות קדושים:

מקובל לחשוב שעם כינון בית הספר 'בצלאל', בשנת 1906, החל עידן חדש באמנות ארץ ישראל. ואמנם רעיונותיהם של הרצל, בובר וש"ץ, הובילו את האומנות למחוזות אחרים. אולם למעלה, בצד החידושים המשיכו אמני בצלאל לעסוק באותם הנושאים שעניינו את אמני ארץ ישראל במאה התשע עשרה. האידיאולוגיה של 'בצלאל' ותנועת ה-Arts & Crafts, קיבלה תוכן וצורה מקומיים שהיו המשך ישיר לאמנות היהודית שנוצרה במהלך מאת השנים טרם ייסודו של בית הספר. לצד סמלי השבטים, אחד ממוקדי העניין סביבו התגבשה האמנות העממית בארץ במהלך מאה זו, הי ציורי המקומות הקדושים. הנושא התפתח כחלק ממסורת העלייה לרגל והתקדשות אתרים שונים, אותם נהגו לפקוד. במהלך המאה התשע עשרה, נקשר הנושא בקשר הדוק אל איסוף כספים ליישוב הישן. מן הבחינה החזותית, בצד התיאורים הסכמאטיים של האתרים השונים, שיוצגו כמבנים כיפתיים שונים, מדפוס ב"ק, החל יצירה חדשה המתארת את האתרים במסגרת תיאורי נוף, הקרובים יותר למבנים ולסביבה הקיימים. ברוח דומה, הודפסו גלויות בעיקר בדפוס מונזון, שהופצו ברחבי העולם. אמנם, אמני 'בצלאל' אימצו תפיסה חזותית זו, אך ניתקו עצמם מההקשר הדתי ומרעיון איסוף הכספים ליישוב, ויצקו לדימויים הללו תוכן ציוני לכינון היישוב בארץ ישראל ולחיזוק הקשר עם נופיה.

יצחק ב"ק שהכיר מקרוב את התיאורים הסכמאטיים מבית הדפוס של ב"ק, שהוא נמנה על צאצאיו, בחר דווקא בתיאורים שנראו לו יותר ריאליסטיים. הוא לא צייר ב'נוף פתוח' וב'טבע', ועשה שימוש בגלויות נוף כדגמים לציוריו. כך למשל, הר הזיתים ואתריו הניבטים מעל לעמק יהושפט, ומצוירים בפינה הדרומית-מערבית, הועתקו מגלויה, שתיארה באופן מדויק, לא רק את קברי אבשלום, בני חזיר וזכריה, תוך אפיון כל אחד מהמבנים, אלא אף את הנוף הסלעי ומצבות הקברים סביב, שהמחישו את הנוף המקומי.

לתיאור המשקף מציאות קיימת הוסיף ב"ק נבואה לעתיד לבוא, המגדירה את כוונותיו: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם…" (זכ' יד, ד). נבואת הנחמה של זכריה המתאראת את בואו של המשיח, בשעה שכל הגויים יתקבצו אל ירושלים למלחמה וההר יבקע לשניים. הגאולה לעתיד לבוא "בבוא יום ה'", מדגישה את המסר אליו כיוון ב"ק, בתיאורי המקומות הקדושים.

בפינה הדרומית-מערבית, להשלמת נבואת הנחמה צייר ב"ק את קבר רחל (ראה כאן) והכתובת: "רחל מבכה על בניה… [מאנה להנחם על בניה כי איננו]" (יר' לא, יד). ללמדך, שהזיקה אל המקומות הקדושים אינה מתמקדת דווקא בעלייה לרגל, בבקשה ובתפילה למען היחיד והכלל, כפי שהציגו אותם אמני המאה התשע עשרה. יחסו של ב"ק אל האתרים המקודשים, קרובה יותר לזו של אמני 'בצלאל', שאף הם שילבו באומנותם נבואות נחמה וגייסו אותם להסברה הציונית – שילוב היוצר קשר בין ההבטחה האלוהית לאבות האומה ובין יישוב הארץ. על אף התפיסה המשותפת, הרי שבניגוד לאמנים הציוניים, שעשו שימוש בשפה הדתית לצרכיהם, ייצג ב"', אדם דתי ושומר מצוות, בן לקהילה האורתודוכסית במאה שערים, את המשמעות הדתית, בהתאם לתפיסת עולמו. המיתאם בין ההבטחה האלוהית ליישוב הארץ ולגאולה באחרית הימים, עובר דרך לימוד התורה וקיום המצוות בארץ ישראל. לדידו של ב"ק המקומות הקדושים מייצגים את הקשר שבין העבר, הווה והעתיד לבוא.

את הפינה הצפונית-מערבית, ייחד האמן לשני קברים: קבר רבי מאיר בעל הנס, על הקיר המערבי וקבר רבי שמעון בר יוחאי (ראה כאן), על הקיר הצפוני. שני הציורים מלווים באמרותיהם של החכמים, המתייחסים לחשיבות לימוד התורה, והסכנה שהיא תשכח, בשעה שקיימת מסביב עבודה זרה: "רבי מאיר אומר הוי חס ושלום שתשכח תורה מישראל" (אליהו זוטא [איש שלום] פרשה טז ד"ה). האם כיוון האמן לשיג ושיח עם הסביבה הציונית? לא ידוע.

הפינות הצפונית והדרומית-מזרחיות, יוחדו למקומה של ירושלים כמקור התורה ולזיקה אל לימוד התורה דווקא בארץ ישראל. בפינה הצפונית, על הקיר המזרחי, מצויר 'מגדל דוד' (ראה כאן) ולצדו, על הקיר הצפוני 'הכותל המערבי', מלווים בכתובת: "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" (יש' ב, ג; מי' ד, ב).

הפינה הדרומית-מזרחית חורגת מההגדרה המובהקת ל'אתר קדוש'. אם כי, היא וודאי שייכת, בעקיפין לאותו עולם. מימין לארון הקודש מצוייר מעמד 'מתן תורה' (ראה כאן), בדמות לוחות הברית על ההר ומעליו הכתובת: "בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה…" (ע"פ סדר רב עמרם גאון, ראש השנה, ד"ה, ויורד שליח). בקיר הדרומי, לצד ההר מצוירת מפת ארץ ישראל, מן הים עד הירדן. המפה מלווה בכתובת המבוססת על הפרשנות המדרשית המדמה את ארץ ישראל לגן העדן ואת לימוד התורה בארץ כמשובח יותר: "וזהב הארץ ההיא טוב…" (בר' ב, יב), "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (בראשית רבה, טז, ד).

ב"ק חיבר בין הווייתו התורנית לבין הוויה המתחדשת בארץ ישראל. תפיסה זו הגיעה לכלל גיבוש, בציורי הישיבה הגדולה. בבתי הכנסת האחרים ואף בלוחות המזרח והקישוטים לסוכה, המשיך את מסורת ציור המקומות הקדושים, של מזרח אירופה והיישוב הישן בארץ ישראל. כך למשל, צייר את הכותל המערבי בקיר המזרח, כציון 'מקום המקדש', בבית הכנסת 'בית יהודה', בשכונת 'בית יעקב'.
האמן בחר באותו הנושא לעטר את קירות הכניסה לבית פרטי.

האמן ומקורותיו החזותיים:

כבר הזכרנו שהאמן יצחק ב"ק לא צייר בטבע. על אף שהכיר מקרוב את התיאורים הסכמאטיים מבית דפוס ב"ק, ותבניות חזותיות אחרות, שהיו נפוצות במאה התשע עשרה, הוא בחר בתיאורים ריאליסטיים, כמו אלה שכבר תיארנו. דוגמא נוספת היא ציור 'קבר רחל', הבנוי משני חדרים, שאף היא הועתקה מגלויה הדומה לזו שבצילום מאוסף בן ציון כהנא, שחלקו הגדול צולם בידי תמרה ברקוביץ-כהנא, בתו של הסופר י"ד ברקוביץ, במסעותיה בארץ בשנים 1933-1930. הייתה זו דרך מקובלת גם בקרב אמנים אחרים בני תקופתו, כמו ציוריו של הצייר מלניק על קירות בתים פרטיים. למרות שב"ק לא חידש את התבניות, הוא יצק אותן לתוך מסגרות של 'דגמים היראלדיים', שככל הנראה נחשף אליהם בעת שהותו בוינה, במהלך מלחמת העולם הראשונה. בדוגמא שנמצאה בעזבונו, העתיק סמל היראלדי וצייר בו את קבר רחל, מאוגף בזוג דגלים. הדגמים ההיראלדיים שימשו אותו גם בציורי השבטים והמזלות בבית הכנסת.

בצד הגלויות והדגמים ההירלדיים הוא עבד עם ספרי דגמים, שאותם רכש בוינה, שם למד ציור ואף השתתף באיור כתב העת 'המנורה', שיצא בעיר באותו הזמן. כך העתיק את בעלי החיים לסמלי השבטים והמזלות שמהם בחר את האיל הצפוני ובעלי חיים אחרים, כמו שהראה שי פרקש במאמרו. העיטורים הצמחיים והגיאומטריים, המקיפים את קירות הבית וממלאים את הרקע, הותאמו, ככל הנראה משבלונות עיטוריות שהיו נפוצות באותה תקופה באירופה.